ביאור ראובן על בבא קמא ריז

בא"ד "ויחזור ויטרפנה מהם ב"ח". כלומר, ב"ח יטרף חלקו, דחלק האחים פשיטא דאינו מועיל אפותיקי עליה, דהא לא הוי שלו.

בא"ד "אבל נתנו במתנה". דהא חשבינן כאילו נתנה במתנה דהרי הוי שלו, מטעם שהיא יורשה, וכשאדם נותן מה שהוא שלו הוי מתנה.

בא"ד "דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי". כלומר, דמתנה דמיא בהא לירושה, משום דאף בירושה ליכא טעמא דפסידא דלקוחות.

גמ' "שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר וכו' ". "הוי מצי למימר, הרי שגזל הגר ונשבע לו והודה וזקפו עליו במלוה, אלא נקט, מעלה כספו, לרבותא, אף על פי שייחד אותו כסף לתשלומין, כשזקפן עליו במלוה ומת, זכה הלה במה שבידו". שיטה מקובצת בשם הרא"ש. ולי נראה, דאגב אורחא רוצה התנא להשמיענו דצריך להעלות כספו לירושלים, ואינו יכול לתתו לכל כהן שירצה, כתרומות ומעשרות.

"לרבי יוסי הגלילי לא שנא וכו' ". כלומר, מהא דתירץ רבי יוחנן, "הא ר' יוסי הגלילי הא רבי עקיבא", שמעינן דסבירא ליה הכי.

רש"י ד"ה וצריך. "כשהוא משיב לארנקי של צדקה". כלומר, דוקא כשהוא משיב לארנקי של צדקה צריך לאמר כן, משום דרוב פעמים נותנים לצדקה בלי שום סבה, ואינו ניכר שמה שהוא נותן הוי משום גזל אביו. אבל כשהוא נותן ליורש ניכר שהוא נותן משום גזל אביו, דלא שכיח שיתן להדיוט אם לא שחייב לו מחמת איזה דבר. וא"ת למה ליה למימר, הרי ארנקי של צדקה אינה יכולה לזכות אלא מה שהוא נותן, ודיו מה שיהיה בדעתו לגזול אביו? י"ל דכך היא יפה, שלא יטעה מעולם לתת סתם.

ד"ה הא והא. "אין לו תקנה עד שיוציא גזילה". ולפי זה לא קשה מה שהקשו התוספות, דינא דבזקפו דוקא פליג ר' עקיבא, ותיתי קמא אף כר' עקיבא.

תוס' ד"ה ב"ח. "אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו". כלומר, דלא תקשה למה לא נקט הך תקנה דהלואה אפילו ארישא. וא"ת ומנא להו להתוספות דהך תקנה קאי דוקא אלאחר מיתה? י"ל משום דכל הך משנה איירי בתקנה דאחר מיתה.

בא"ד "והא דלא תני הכא ואם אין רוצה". אפשר לפרש דהכי קאמרי: בשלמא אי הוי קאי אף ארישא ניחא, דלא לאמר אינו רוצה, דהרי אינו תלוי ברצונו, אבל השתא דקאי רק אסיפא, א"כ נתני איני רוצה, כדקתני גבי גזל.

בא"ד "ופר"ת דוקא במזונות אשתו". כלומר, הך חובו היינו החוב שמוטל עליו לזון את אשתו ומותר למדיר לזון אשת המודר, משום, דהוי כמו צדקה, ואין המדיר יכול לתבוע מן המודר חוב זה, וכחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי. אבל שאר חוב אסור לו למדיר לפרע בעד המודד (לדברי ר"ת), משום דכשפרע נעשה הוא בעל חובו, ויכול לתבעו בדין, וכשמוחל לו החוב הרי בא איזה דבר מיד המדיר ליד המודר.

בא"ד "אין זה נהנה מן הנכסים". כלומר, דהכא מה שקיבל קיבל מן המלוה ולא מן הנכסים, ולא דמי לפורע חוב שמקבל ישר מיד הפורע, דהיינו מחילת החוב.

בא"ד "קונם אשתי שאני נהנית לך". גי' הב"ח "האומר לאשתו קונם שאני נהנית לך". גירסת הב"ח אינה נכונה אלא צריך להיות הגירסא כמו שהיא לפנינו בתוספות, והיינו שאומר לחבירו אשתי תהיה אסורה עלי אם אתן לך שום הנאה, אז חבירו לוה ובעלי חובות באין ונפרעין מן הבעל. ואמת הוא ששם בפרק השותפין המפרשים גורסים האומר לאשתו, אבל התוספות כאן אינם גורסים כן. ונראה דגירסת התוספות דהכא היא נכונה, דאי כגירסת המפרשים דהתם, לשני בגמרא, הא מני חנן, ובמזונות אשתו, כמו שמשני בשאר מקומות.

בא"ד "וי"ל שהוא אוהבו". כלומר, שהמלוה יודע שהמדיר הוא אוהבו של המודר כמו כאן, שהוא אביו, והוא בטוח שיפרע לו מה שהוא מלוה לבנו, ומה שהוא מלוה שלא לפרע היינו משום שעושה בענין שיהיה מותר למדיר לפרע בעד המודר, וזהו דבר המצוי. וכן תירץ רבא בנדרים, ועיין מה שפירש רש"י בכתובות קד.