ביאור ראובן על בבא קמא ריח

גמ' "גזל הגיורת מהו". "אע"ג דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש, רבינא מיבעיא ליה, אם יש שום פסוק לרבות גיורת, דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת". בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל. אבל הלשון קצת קשה, דהוי ליה למימר, "או דילמא איכא שום ריבוי". לפיכך נראה, דהכא קמבעיא ליה, משום דדרך לגזול איש ולא אשה, דאשה אין לה ממון, ודבר הכתוב בהוה. והיינו דקאמר, "או דילמא אורחא דקרא הוא".

"קטן אי אתה צריך לחזור אחריו בידוע שאין לו גואלין". והקשה הרא"ש, הא אין נשבעין על טענת קטן? ונכנס בדיחוקים. ולי נראה דהכי קאמרי: לפי שהוא איש, אתה צריך לעיין עליו אם יש לו גואלים, וממילא שמעינן דקטן אינו מוליד. ובזה מתורץ נמי מה שהקשו בתוספות.

"ונתנו לכהן שבאותו משמר". נראה לי דהכי קאמר, משום דקנאו השם לפיכך אפשר לאמר, דנותנו דוקא לכהן שבאותו משמר, דאי לא קנאו השם א"כ היה לבעלים זכות טובת הנאה והיה יכול ליתנו לכל כהן שירצה. וכן אמרינן בשאר קרבנות, דכהנים משלחן גבוה קזכו, דהיינו שאף התם קנאו השם, ולפיכך הוו לבני המשמר.

"אחוזה שלו ואין זו שלו". כלומר, דלפיכך כתב "אחוזתו" יתירה למידרש, לכהן תהיה דוקא השדה שירש, ולא השדה שלקח, ואיזה לקוחה אין לו, היינו שלקח.

רש"י ד"ה קנאו השם. "כדכתיב המושב לה' ". כלומר, ולפיכך הזכיר כאן קנאו השם, ולא קאמר קנאו כהן, משום דלישנא דקרא נקט.

ד"ה גזל הגיורת. שגזל אותה ונשבע". אבל לא נשבע פשיטא דמחייב לה, דהא לעיל בפ"ק מרבינן אשה כאיש לכל דינין שבתורה.

ד"ה הרי כאן שנים. "תרי השבות כתיב להשיב המושב". דמהמושב לחוד מרבינן לקמן חומש, דמשלם לכהנים.

ד"ה לכהן שבאותו משמר. "שהוא בא להתכפר בו". ולא לבני המשמר ששבתן בשעת הודאה, כדפירשו בתוספות.

ד"ה בשל עצמי לא כ"ש. "שאטול את הכל". נראה לי דהאי תנא סבר כר' טרפון, דלית ליה דיו היכא דמיפרך קל וחומר, וכאן אי נימא דיו הרי מיפרך ק"ו, דלא איצטריך למילף שהוא יטול חלק ככל בני המשמר. ור' נתן אומר בלשון אחר, משום דאית ליה כחכמים, דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו. אבל מ"מ קשה, מאי שנא מגוזל את אביו, דאמרינן לעיל דאפילו חלקו אינו נוטל בעצמו, אלא ע"י שלוה וב"ח באין ונפרעים, משום דאם יטול הוא בעצמו יהיה כמו שלא נתן כלל, וא"כ היאך לעשות ק"ו, ואפילו ק"ו דר' נתן, דהא איכא למיפרך, דשאני הכא, דהוא צריך לתת משום כפרה, וכשיקבל את חלקו לא תהיה נתינה שלמה. ושמא י"ל דשאני כהן מיורש, משום דבכהן קנאו השם ונתנו לכהנים, ולפיכך אפשר לו ליטול חלקו ממתנות השם. אבל גבי ירושה דלא קנייה שום קונה באמצע, אם יתן ויטול לא תהיה נתינה.

ד"ה והכתיב. "למי שזה ניתן זה ניתן". והא דלא פירש כפשוטו, "והכתיב, ואיש את קדשיו לו יהיה", והכסף נמי הוי קדשיו, דאשם קריה רחמנא, כדלקמן, משום דא"כ, מאי קמשני "בכהן טמא", הא לגבי כסף אין שייך טומאה, דלאו להקרבה קיימי. וא"ת הא רש"י בעצמו מפרש לקמן דטמא אינו חולק, לא בעורות ולא בכסף? י"ל דהיינו דוקא לזכות בחלק ככל בני המשמר, משום דכשהוא טמא ולא חזי לעבודה הוי כמו שלא היה מבני המשמר, אבל לזכות בקדשיו של עצמו, שהוא זוכה אפילו כשאינו מבני המשמר, א"כ הכא נמי זוכה אפילו כשהוא טמא.

ד"ה אי בכהן טמא. "וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא". והוא הדין דהוי מצי למימר מן הטעם, דלמי שזה ניתן זה ניתן, וכיון דטמא אינו מקבל מן האשם א"כ אינו מקבל נמי מן הכסף. ושמא י"ל דאי היה זוכה בעורות הוה כמי שניתן ליה האשם, ולפיכך היה יכול לקבל אף הכסף.

ד"ה שעבודתה. "שכר עבודתה". קצת קשה, דהוי ליה למימר עבודתו, בלשון זכר. והרשב"א פירש, משום דהאכילה היא העבודה, דהבעלים מתכפרים בשעה שהכהנים אוכלים. ולפירוש זה גם כן הוי ליה למימר עבודתו. ועוד, אטו הקרבה אינה עבודה? לפיכך נראה לי, דעבודתה היא ההשתמשות שעושים בה, ולפי שהיא עומדת לאכילה, ולא לעבודה אחרת, היו קוראים לבשרה עבודתה.

תוס' ד"ה אלא. "לא חש למפרך". ועוד י"ל דנטר עד שהביא דברי רבא ומקשה אתרווייהו, וכן דרך הגמרא בכמה מקומות.

ד"ה לכהן שבאותה משמר. "אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב". כלומר, משום דבאותו משמר משמע, במשמר ששרת בשעה שקנאו השם, ואמרינן לעיל, דבעידנא דאודי קנאו השם, ולפיכך אפשר לעלות על הדעת דהוי של כהנים שמשרתים במשמר שהודה, אבל זאת אין סברא, דבשעה שהודה לא היה עליו אלא חיוב לשם, ובכל מקום אין הולכים אחר שעת החיוב. ולהוכיח מן המשנה דלקמן, דאמר "נתן הקרבן ליהוריב והכסף לידעיה, יחזיר קרבן אצל כסף", דהיינו לבני ידעיה, אע"ג שהרי כבר נתחייב קודם, דשמא בדיעבד שאני.

ד"ה מניין שלא יאמר. "תימא דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא". ושמא י"ל דפשיטא דהוה חסר בברייתא, דהא מסקינן דמדינא ליכא למילף, משום קרא, דואיש את קדשיו לו יהיה, וא"כ ודאי מאיזה קרא נפקא, אפשר ג"ז דלכהן.

ד"ה ומה דברי. "כגון תרומה וכו' ". ולא בעו למימר כפירוש הראשון של רש"י, משום דהתם אין שייך למימר, "כשיכנס לרשותו אינו יכול להוציא מידו", דאפשר לאמר, שאני התם דהוי שלוחו של כהן המביא והוי כמו שלא יצא מרשות המשלח מעולם, אבל בתרומות ומעשרות זכיית הכהן לא מטעם שליחות אלא מטעם בעלות, שהבעל נותנו במתנה. והכהן יכול לעשות בו כרצונו.

ד"ה מנין ליוצאה. "ברייתא היא". משום דרש"י לא פירש המקור, מפרשים התוספות.