ביאור ראובן על בבא קמא רטו

גמ' "והוא אומר לא גנבתי משביעך אני", וצריך לאמר דעד אחד העיד שגנב, דאם לא כן, אינו חייב שבועה, וכפל אינו חייב אלא כשהדיינים משביעין אותו.

"והכא נמי חד ממונא הוא". קשה לי, הא כיון שחפצו שניהם לגנוב בשותפות הוו כמו שזה חפץ לגנוב חצי ממונא וזה החצי ואם היו באים עדים על שניהם היו חייבים זה חצי כפל וזה חצי כפל, משום דהחצי הוי כפל שלם שלו, ואם כן נמי הכא, למה לא נחשבם כל חצי של אחד כממון שלם שלו. ויהיה כמו שגנבו שני ממונות? ושמא י"ל דהכא מיירי שכל אחד לא ידע מחברו, וחשב לגנבו כלו, ולפיכך זה ישלם כפל שלם וזה חומש שלם על ממון אחד.

"כפל למי". הא דנקטיה כאן, משום דמעיקרא מיבעיא ליה תרי כפילי בחד גברא, מספקא ליה עכשיו בספק הבא על דבר חד כפילא ותרי גברי, והיינו דוקא כשנשבע ושלם, דבנשבע לבד או שלם לבד אין ספק.

רש"י ד"ה או דלמא. "דכי אמרי' ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שנייה". כלומר, בחיוב שבא מחמת שבאו עדים אשבועה שנייה, והיינו חיוב דכפל דחומש אינו חייב על ידי עדים.

תוס' ד"ה חד. "על שניהם העידו". ולי נראה דמצינן למימר שפיר דהעדים העידו רק על אחד, דהיינו שמעידים שהאחד ידע שהפקדון הוא ברשותם, אבל אינם יודעים אם אף השני ידע.

בא"ד "והכי משמע בכולה הך שמעתא". כלומר, דקאמר בתר הכי, "תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים, מי נפטר הגנב בהודאת שומר?" אע"ג דההודאה אצל השומר הוי הודאה קודם עדים, שהביאו אח"כ הבעלים. וכן אחרי זה, "תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים".

ד"ה טען. "נראה דל"ג והודה". איני יודע איזה חילוק אם הודה או לא הודה, הא לפי דברי רבא דלעיל עיקר החילוק הוא אם פסקו ב"ד למלתיה, דהיינו דאמר לו צא תן לו, או לא פסקו, ועד שלא פסקו הוי דינו עוד כמקדם. ונראה דהתוספות מפרשים דהודה משמע דב"ד כבר פסקו למלתיה וחייבוהו לשלם. ולכאורה נראה דאפילו אמרו ב"ד צא תן לו עדיין אינו גזלן על הדבר עד שיהיה בידו להשיב לו ולא השיבו, כמו גבי טבח ומכר, שבמקום להשיבו לבעלים עשה בו צרכיו. ועיין לקמן קט: דמשמע דההודאה מחייבת ולא השבועה.

בא"ד "הא מתניתין היא וכו' חייב על כל אחת ואחת". ולי נראה, דמן המשנה לא יכול להוכיח, דאף על החומש חייב, דאפשר מתניתין מיירי רק בקרבן. ויש חילוק בין חומש לקרבן, כמו ששנינו, "אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם, אבל חומש לא". והטעם משום דהחומש והכפל שניהם לבעלים.

ד"ה וחזר. "תימא היאך השביעוהו בית דין וכו' ואפי' חזר וטען וכו' ". נראה דהתוספות אינם גורסים, "ונשבע ובאו עדים", כמו שאינם גורסים ונשבע והודה, (וכן איתא במהרש"א).

ד"ה ותרי. "וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל". והרשב"א הקשה על זה: "הא לא מחייב כפל אלא בשבועה שהשביעוהו ב"ד, ובלא קפץ, והיאך ישביעוהו ב"ד שהרי חשוד הוא על השבועה מן השבועה הראשונה? וכתב הראב"ד ז"ל, דאיכא למימר דהוו ידעי ביה דעבד תשובה". ולי נראה לתרץ דברי התוספות, דאפשר לאמר דב"ד טעו, וכיון שלא טעו אלא בדרבנן, דהא מדאורייתא שבועתו שבועה, א"כ חייב עליה. וטעמא, דפסול מדרבנן היינו שאין רבנן רוצים להשביעו, וכאן הרי השביעוהו. וכבר יצא בשבועה ראשונה ליכא למימר, שהרי באו העדים שהכחישו שבועה ראשונה (כן תירצו הרשב"א והרא"ש).