ביאור ראובן על בבא קמא ריג

תוס' ד"ה עירוב. "וכן בפ"ק דב"מ בשמעתא דהילך גבי סלעין דינרין". כלומר, דפטר ליה התם ר' עקיבא באומר שלש משום דנאמן במיגו שהיה יכול לאמר שנים, וא"כ משמע דמעיז לאמר שנים, משום דהשטר מסייעו, וכיון שמעיז נחייבו שבועה אף על השנים.

בא"ד "אמלוה נמי הוא דכתיב". כלומר, כיון ד"כי הוא זה" קאי נמי אמלוה, ובמלוה אינו שייך טענה דנאנסו, וא"כ לא בעינן שתי טענות, כפירה והודאה, לפיכך בפקדון נמי לא בעינן יותר משתי טענות. ואע"ג דקאי נמי אפקדון? י"ל דטענת נאנסו הוי כמו כפירה, ושייך הלשון כי הוא זה. אבל לרמי בר חמא לא משמע ליה כי הוא זה אטענה דנאנסו.

בא"ד "אפקדון דוקא כתיב ולא אמלוה". כלומר, דלפירוש ר"ת דפירש דלר' חייא בר יוסף קאי אתרווייהו, א"כ ר' יוחנן דפליג עליה ע"כ סבר דקאי דוקא אפקדון, אבל לפירוש רש"י דלר' חייא קאי דוקא אמלוה א"כ לר' יוחנן אפשר לאמר דקאי אתרווייהו.

בא"ד "והא דבעיא כפירה והודאה במלוה", כמו שמשמע מברייתא דהילך, ואין סברא לאמר דברייתא דרמי בר חמא פליגא ור' יוחנן סבר לה כותיה.

בא"ד "לענין מודה מקצת מסתבר למילף טפי". דאם חייבו שבועה במודה במקצת בפקדון, דאית ליה מיגו דיכול לכפור הכל, כ"ש שחייבו שבועה במודה במקצת במלוה, דליכא מיגו, שהרי אינו מעיז לכפור הכל. וליכא למימר דמהאי טעמא נחייב שבועה במאה אפילו בכופר הכל, דהא שבועה במאה לא כתיב, אלא ילפינן מפקדון, ודיו לבא מן הדין להיות כנדןו (?כנדון).

בא"ד "והא דקאמר מ"ש מלוה", "כלומר, הא לר"ת אין חילוק בין מלוה לפקדון וא"כ מאי קאמר מאי שנא.

בא"ד "שניתקנה קודם שבועת היסת". דאילו שבועת היסת מחייב אפילו הפקיד אצלו בלא שטר.

בא"ד "ומשני ע"י גילגול דכדרכה מתה". כלומר, וא"כ משמע דבנאנסו לחוד מחייב שבועה, ולפירוש ר"ת הרי בעינן הודאה בהדי נאנסו.

בא"ד "אבל טענת נאנסו לא". ושלש מחלוקות בדבר: לרש"י חייב בפקדון אפילו בכפירה לבדה; לריב"א בעינן הודאה בהדי כפירה, אבל בטוען נאנסו לא בעינן הודאה; ולר"ת בעינן הודאה אפילו בהדי נאנסו. וזהו דוקא אליבא דר' חייא בר יוסף, אבל אליבא דרמי בר חמא כ"ע לא פליגי דבעינן כפירה והודאה אפילו בפקדון.

בא"ד "דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה". וזהו לא כפירוש רש"י דמפרש, דאינו מעיז מפני שעשה לו טובה, דא"כ היה מעיז בפקדון, והוי לן למפטר מודה במקצת בפקדון במיגו דהיה יכול לכפור הכל.

בא"ד "והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו". וזהו נראה דחוק, דמה לי אם טוען לקחתי ממך ומה לי אמר להד"ם, כיון דבשניהם יודע בשקרו. אבל לפי המסקנא דהתם, דמוקי שהפקידו בשטר לא קשה כלל, דמשמע דאף בנאנסו היינו מאמינים אותו במגו דלהד"ם וכן גבי לקוח. וא"ת מאי שנא ממודה במקצת? י"ל דשאני הכא, שהרי מ"מ כופר הכל, בטענה דנאנסו או בטענה דלקוח או בטוען עד כדי דמיהם וכיון שמעיז לכפור הכל מסתמא היה מעיז אף לטעון לא היו דברים מעולם, אבל זה שמודה במקצת מסתמא אינו מעיז לכפור הכל.

בא"ד "אם לא נאמר סוגיא דהתם לא כר' חייא בר אבא ולא כר' חייא ב"ר יוסף". ולי נראה דלא קשה כלל, דאפילו ריב"א אינו מחייב אלא לישבע אם נאנסו, אבל אינו מחייבו לישבע אם בשעת שאלה או בשעת שכירה מתה, ואע"ג דעל ידי גילגול מחייבינן ליה אף על זה, ולא אמרינן על זה מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

בא"ד "דאי בעי אמר להד"ם נמי אההיא דנאנסו". כלומר, בההיא דמפרש ריב"א דנאנסו חייב שבועה, יהא נאמן במיגו שיכול לכפור הכל. אבל אההיא דג' פרות אינו פריך, ולא שייך לתרץ נמי כשהפקיד בשטר, דא"כ היאך יכול לכפור במקצת. ועיין במהרש"א.