ביאור ראובן על בבא קמא ריב

גמ' "השתא מיהת לא אודי". לרש"י ע"כ צריך לאמר דרבא לא קבל הך סברא דרב המנונא, כדמשמע מפירושו בהא דאמר "אלא אמר רבא". ונראה לי דאפשר לאמר דבהא פליגי רבא ורב המנונא. דרבה סבר, דהא דאמר ר' שמעון, "הואיל ויכול לחזור ולהודות", היינו ששדינן ההודאה שלבסוף על כל שבועה ושבועה, והוי כמו שהיתה הודאה לכל שבועה, ולפיכך חייב אשם על כל שבועה, דבהודה לא אמר רב. ורב המנונא סבר, דטעמא "דיכול לחזור ולהודות" אינו מועיל אלא שאף אחר השבועה יחשב עוד חייב ממון, ולא כמו בשבועת העדות שאחר השבועה בטלה ממנו תורת עדות. וכיון שכן, מקשה שפיר, דהא לרב אינו חייב שוב ממון אחר השבועה.

"שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה". קצת קשה, מאי מקשה, הא כיון דגנב וטוען טענת גנב בשבועה דינם שוה א"כ ילפינן שפיר במה מציגו, כמו שדינם שוה לענין כפל כך דינם שוה לענין תשלומי ד' וה'. לפיכך נראה לי דהכי קאמר: כיון דחיובא בד' וה' הוא משום דנשתרש בחטא, או שנה בחטא, כדאמרינן במרובה, וסברא זו אינה שייכת אלא בגנב, דבגניבה חטא משום דהוציא את הדבר מרשות בעלים, אלא שאפשר עוד שישוב לבעלים כמו שהיה, והטביחה או מכירה עשה שלא ישוב עוד לבעלים, ובאופן זה חזק את הגניבה ויש כאן נשתרש או שנה בחטא. אבל בטוען טענת גנב החיוב כפל בא מחמת השבועה, ובטביחה ומכירה הרי לא חיזק מעשה השבועה, ואם כן לא שייך כאן לאמר שיתחייב ד' וה' משום שנשתרש או שנה באותו חטא שהכפל בא על ידו. אבל מ"מ היקישא הוא ואין משיבין.

תוס' ד"ה אבל. "ויודע אני שיש בידך עכשיו". משמע דמעיקרא סברו התוספות דאינו תובעו שיש בידו עכשיו, אבל זהו קשה, דתובעו משמע שאומר שלא קבל מעולם, והיינו שאומר שיש ביד הנפקד עכשיו. ועוד קשה, מאי מקשו, "והא נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כשהיית קטן", ומנא להו להתוספות דאם טוען כן יהא נאמן בלא שבועה, כיון שתובעו כשהוא גדול לא יהא אלא ככופר, וחייב שבועה משום שכנגדו מכחישו, והכא נמי הרי שכנגדו, שהוא עכשיו גדול, מכחישו. לפיכך נראה דחסורי מחסרא בתוספות, והכי צריך להיות: יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר אכלתיו והחזרתיו לך, כלומר פרעתיך כשהיית קטן, והתובע מסתמא אינו יודע אם אכל או לאו, אלא טוען לא קבלתיו, ובאופן זה לא היה צריך לישבע, משום שמאמינים אותו שאכלו כשהיה התובע קטן, שהרי אין אדם מכחיש אותו בזה, ואפילו אם יכחוש יהא בזה כופר הכל. והיינו שמשנה, שהתובע טוען שיש בידו עכשיו, ולפיכך אינו יכול לטעון שאכלו כשהיה התובע קטן. ולפי זה דברי מהרש"א כאן הם למותר, דמה שכתוב האכלתיו הוי דוקא.

ד"ה הא לא. "ואליבא דרב אשי דאמר אין יכול להשביע כלל וכו' ". דקשה להו, כיון דר' יוחנן עצמו תירץ דבריו בתירוץ הראשון, א"כ היאך בא רב אשי לתרץ ולבאר דברי ר' יוחנן באופן אחר, שלא כדברי ר' יוחנן עצמו. ולפיכך פירשו, דרב אשי לא בא לבאר דברי ר' יוחנן, אלא לחלוק עליו, דאפילו לא אכלו אינו נשבע על נתינת קטן.