ביאור ראובן על בבא קמא ריא

גמ' "שוב אין משלם ממון". כלומר, דחוב הממון שהיה עליו נתחלף בחוב שבועה, דבתרי חובות לא מחייבינן ליה, וכיון שנשבע שלם את חובו.

"ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם". נראה לי דלפי פירוש התוספות עיקר הקושיא כאן מהודה, דהא בטוען טענת גנב ידעו דלא אמר רב, אבל בהודה סבר דאפילו בטוען טענת גנב פטור, דקרא לא מחייב ליה כפל אלא בבאו עדים, כדכתיב, "אשר ירשיעון אלקים".

רש"י ד"ה הודה. "ומסיפא לא פריך". קשה, מנא ליה לרש"י דלא מקשי מסיפא הא אף אסיפא מצי לשנויי, "כגון דנשבע חוץ לב"ד", דחוץ לב"ד יש חומש ואשם בשבועת הפקדון? ושמא י"ל דסבירא ליה לרש"י דכיון דע"כ ידע מאי דמסיק רבא לבסוף דבטוען טענת גנב לא אמר רב, דאם לא כן, תקשי ליה מסיפא, דטוען טענת גנב, וא"כ מסתמא ידע נמי מהא דמסיק רבא דאף בהודה לא אמר רב. והתוספות לא פירשו הכי.

ד"ה כאן בקפץ. "דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא". כלומר, דחיוב הכפל בא עליו משום הא גופא, שנשבע לשקר, וכפל היינו קרן וכפל. וכן אפשר לאמר אחר כך בהודה, דאע"ג דהשבועה פטרתו, מ"מ צריך להביא כפרה מחמת שבועת שקר, והכפרה הוי קרן, חומש ואשם.

ד"ה השביע עליו. "ומדלא תני השביעו". דקשה ליה מה שהקשו בתוספות, "דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ".

ד"ה אלא אמר רבא. "לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין". לפי פירוש רש"י דרב אחא בר מניומי לא הקשה לרב נחמן אלא מטוען טענת אבד ובאו עדים, ועל קושיא זאת ע"כ צריך לתרץ בקפץ, א"כ למה קאמר "אלא אמר רבא", דמשמע דהדר ביה מתירוץ הראשון, לפיכך יפרש רש"י, דהדר מתירוצו של רב המנונא, דמקשה מהודה. אבל לפי פירוש התוספות, דרב נחמן עוד לא ידע לחלק בין הודה ללא הודה, ומה שמתרץ "בקפץ", קאי נמי אסיפא, "דהודה מעצמו", א"כ אפשר לאמר דרבא דחה תירוצו של רב נחמן, אבל תירוצו של רב המנונא קאי, דהא אפילו אי נימא דבהודה לא קאמר רב, מ"מ אפשר להקשות, אמאי מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא, הא השתא מיהא לא אודי, וכדמפרש ליה רב אחא סבא בגמרא, ולקמן נפרש בענין דלא תקשה ליה לרש"י מהא דמשמע דאף לפי המסקנא דוחה רבא תירוצו של רב המנונא.

ד"ה רב המנונא. "אמרי בי רב רב המנונא". עיין לעיל עה. ומכאן משמע שלא כדברי התוספות דהתם, דהיאך יתכן לאמר שהיה תלמידו דרב, כמו שאמר הכא, והיה גם כן תלמידיה דרב הונא, שהיה אף הוא תלמיד של רב. ולכאורה נראה, דתרי רב המנונא הוו.

תוס' ד"ה איתיביה. "אמאי לא פריך נמי מסיפא". כלומר, מהא דקתני, "היכן פקדוני אמר לו נגנב", והכא לא איירי אלא בב"ד ובדלא קפץ, כדפירש רש"י, ומכל מקום משלם, ולא אמרינן שבועה קונה. אבל ליכא למימר דסיפא היינו סיפא דרישא, דקתני, "הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם", דמהך סיפא ודאי קפריך לפי דברי התוספות, והתירוץ שמשנה, "כגון דנשבע חוץ לב"ד" קאי אף עלה. וכן מה שמשנה, "כאן בקפץ". וצריך לאמר לפי דברי התוספות דבסיפא גופא יש חילוק, דרישא דסיפא איירי בדלא קפץ, וסיפא דסיפא איירי בקפץ. ולפי המסקנא ניחא, דכל הסיפא איירי בדלא קפץ וכל הרישא איירי בקפץ.