ביאור ראובן על בבא קמא רי

גמ' "שומר חנם אני עליו חייב". קשה לי, מה בין זה לגורם ממון, דפסקינן כרבנן דלא הוי כממון ולא מחייבינן על זה שבועה, וכ"ש דליכא לחייב קרבן שבועה מטעם זה. ושמא יש לחלק, דהתם לא היה ממון מעולם בשעת חיוב, אבל הכא בשעת גניבה הרי היה ממון גמור, וכיון שנשאר לו לבעל עוד זכות עליו לא בטל ממנו חיוב ממון שהיה עליו, ודוחק.

רש"י ד"ה בה. "ומיהו ממון ממש לא מפסדו". ועיין במהרש"ל ובמ"ב וברש"ש שדחקו עצמם בדברי רש"י אלו, דמעיקרא משמע דהכא בעד אחד קאמר, וכן פירש רש"י בהדיא, והכא משמע דמפרש דאפילו בשני עדים הוי גורם לממון. והנה לי נראה, דודאי רק בעד אחד הוי גורם לממון, אבל בשני עדים, כיון דמחייבים אותו ממון, משום דאין יכול להכחישם הוו עדות ממון. ואע"ג שיכול לפטר עצמו בטענת נאנסה? הך טענה הוי כמו טענה לדין אחר, דהא באותו דין חייבוהו העדים, אלא שיש לו איזו טענה להפטר אחר כך מחיובו שחל עליו ודאי, וזה הוי כמו דין אחר. תדע, הא בכל פקדון חייבים העדים, כדתנן בשבועות לג. ולא אמרינן דהוו גורם משום דיכול לטעון נאנסה. והכא ברש"י הכי פירושו: דקשה ליה לרש"י, היכי מדמינן גורם דעד אחד דבן עזאי לגורם דעד אחד דר' אלעזר בר' שמעון, הא לא דמו. דהתם ודאי יכול לפטור עצמו בשבועה, אבל הכא, דקיימינן באבידה, הלא אפשר שלא יוכל לפטור עצמו בשבועה, דכיון שהיה אומר לו המקום שראה את האבידה "היה מחזר באותה שכונה" עד שימצא עדים, וא"כ נחשבוהו כאילו הפסיד לו העד ודאי ממון, ולפיכך אמר, שגם בנידון זה לא היה ודאי ממון, משום שהיה יכול לאמר נאנסה. וכשתקרא בעיון ברש"י תמצא כי זהו נכון.

בא"ד "ופטור עצמו משבועה". צ"ל בשבועה, ואי אפשר לאמר, דפוטר עצמו משבועה מטעם המוצא מציאה לא ישבע, מפני תיקון העולם, דהיינו דוקא כשמודה במקצת, ויש מיגו. תדע, דהרי אמרו, הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, והיינו דוקא אחר שנשבע לשקר, ושמע מינה שמשביעין אותו. ואח"כ מצאתי ברש"ש.

תוס' ד"ה ושמואל. "תימא היכי מ"ל לחיוב וכו'". והרא"ש כתב בשם ר"מ דהך פלוגתא דשמואל ור' חנינא רק אשבועה אחרונה קאי, "בה ובמוצאה", דבראשונות הוי גורם דגורם, ולפי זה ניחא.

ד"ה מאי. "ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת". וזהו שלא כמסקנא במכות יב: דאף לקרבן אינו צריך הזהרה, וטעמא דבפסח ומילה אין קרבן משום דגמרינן מעבודת כוכבים דהוי שב ולא תעשה, ופסח ומילה הוו קום עשה. ועיין מה שמתרץ קושית התוספות בש"מ בשם הרא"ש והרשב"א, ולפי פשוטו נראה לי דהכי קאמר: למדנו עונש, ומנין דאיכא עבירה?

ד"ה אחד. "אמאי לא חשיב שבועת מלוה". כלומר, במקום פקדון יאמר מלוה, דשכיחא טפי.