ביאור ראובן על בבא קמא כ

גמ' "דתנו רבנן תשלומי נזק". כלומר, כתוב במשנה הראשונה חב המזיק לשלם תשלומי נזק.

"אתה אומר וכו' אמרת". התנא מתוך ענותנותו מדבר בלשון נוכח, ובמקום אני ואמרתי הוא אומר: אתה ואמרת.

"דממונו קא מזיק". ואע"ג דבממונו נמי חייב משום שהיה עליו לשומרה, מ"מ כיון דאי כתיב חיובא בשומרים לא הוי ילפינן חיובא נמי על ממונא, משום דשאני שומר שקיבל עליו לשומרו וכיון שכן לא ילפינן מיניה נמי לבעלים מטפלין בנבלה.

רש"י ד"ה מרבה. "ולא הראשון". ולא דמי למסר שורו לה' בני אדם ופשע בו אחד ולא שמרו, דהתם הוא הפושע לא עשה בידים שום מעשה אלא שאתה רוצה לחייבו משום שקבל עליו לשומרו עד שיהיה שמור כראוי לפי דעתו, וכיון דבלאו איהו נמי מנטר הרי לפי דעתו, השור היה שמור כראוי, אבל גבי חבילה אפילו אי בלאו איהו הוי אזלא מ"מ הרי השני הגדיל את האש בידים. ודחינן, דכיון דבלאו איהו נמי הוי אזלא אם כן לא הגדיל את המזיק, אע"פ שהגדיל את האש.

ד"ה דבלאו. "שהראשונות לא התחילו לשברן". כלומר, השתא דלא סליק אדעתן טעמא, דכשישבו יחד, יחדיו שברוהו, א"כ האחרים לא עשו אפילו מקצת. אבל אחר כך כשמקשה, "ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוי מיתבר", דכולם שברו ביחד, א"כ הוא עשה רק מקצת, אבל אז סבר דהוא חייב רק מקצת.

ד"ה פטורין. "שאין ידוע על ידי מי נהרג". לכאורה נראה דהאי פירושא קאי ארבנן, דהא האי "פטורין" רבנן קאמרי ליה. אבל לפי זה קשה, הא רבנן לאו מטעם ספק פטרי להו לכולהו, אלא מטעם מקצת נפש, ואפילו הוי ידוע על ידי מי נהרג, כמו בזה אחר זה, נמי פטרי את האחרון. ועוד אי מטעם ספק, למה לי קרא ד"כל נפש", תיפוק ליה מ"ושפטו העדה והצילו העדה" דספק נפשות בכל מקום להקל. וצריך לדחוק דהאי טעמא לר' יהודה בן בתירא הוא דאית ליה אפילו מקצת נפשו וא"כ מאי שנא דבבת אחת פטורין? ולפיכך קאמר, "שאין ידוע על ידי מי נהרג", אבל אי הוי ידוע, אז היה ההורג חייב והשאר פטורין.

ד"ה והמת יהיה לו. "משתעי בשור נגח", כלומר בשור מועד, דהא כתיב שור תחת השור והמת, ואם כן לא קשה מהא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי.

תוס' ד"ה מאי. "לא דמי אלא לאחד שחופר בור בי' ובא אחר והשלימו לי"א". נראה לי דטעות יש כאן, וצ"ל: "ולא דמי לאחד שחפר בור ובא אחר והשלימו לי"א". והחילוק הוא פשוט, דבאש גדול אפשר לשער בודאי דבלאו איהו נמי הוי מזיק, משא"כ בבור. משמע מהתוספות דהכא דפשיטא להו דאם חפר בו עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר האחרון פטור. וכן איתא בהדיא בהגהות אשר"י בשם ר"י. אבל בגמרא ד. נא: משמע דהאחרון חייב ולא דמי להשליך עץ בתוך אש גדולה דהתם אפשר לשער בפשיטות, על פי האש ועל פי הרוח. דבלאו איהו נמי הוי אזלא, ודומה לזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, דפטרינן ליה לשני משום דמנא תבירא תבר. אבל בבור, לרוב אין השור מת בבור, וא"כ סברא היא דהטפח האחרון שעשה השני גרם את מיתתו. ומהאי טעמא נמי לא דמי לאחד החופר בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים, ולפיכך פירש רש"י (ושאר מפרשים הסכימו אתו), "מאי קא עביד, ואינו חייב כלום", ודלא כתוספות דפירשו, "מאי קא עביד טפי מאחרינא, וישלם כל אחד חלקו".

ד"ה כולן. "וביש לראשון כדי להמית". כלומר, שעשהו גוסס, שרוב גוססין למיתה, אלא שכיון שגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אי אפשר להמית את הראשון שהרי לא מת תחת ידו. ומ"מ לא קטלינן ליה לאחרון משום דלקולא מדמינן ליה לטריפה כיון דדמי לטריפה שהוא גוסס על ידי מעשה שנעשה בו. ור' יהודה בן בתירא מדמי ליה לגמרי לגוסס, בין לקולא ובין לחומרא, דלא דמי לטריפה - בטריפה נפסד אחד מן האברים המקיים קשר חלקי הגוף (מחיית סמנים) ובכן כבר נתפרצה החבילה ונפסקה החיות אבל בגוסס לא חסר שום דבר מהדברים המקיימים קשר הגוף.

ד"ה ישלימנה. "בעל הבור ישלם אין לדרש ישלם ישלים". פירוש, דלא תקשי אי ישלם נמי איכא למדרש ישלים א"כ ל"ל קרא דטרפה הא אפשר למילף מבעל הבור ישלם, דהכא ליכא למימר משום דלא שכיחא.

ד"ה הא משום. "כלומר, מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד". וא"כ קשה למה לי והמת יהיה לו? ואפשר לתרץ דשור מנזק גופו נמי לא ילפינן דמה לשור דמשלם את הכופר. ועי"ל דכיון דיש בשנים צד השוה מה שאין בשלישי, אע"פ שהצד הוא קל מ"מ לא קשה נילף מק"ו, דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.