ביאור ראובן על בבא קמא רח

גמ' "כתוב לן התקבלתי". דשמא ימות ר' אבא והיורשים יטענו שלא הקנה ר' אבא את המעות לרב ספרא, אז יוכל רב יוסף בר חמא לתבוע את המעות מידי רב ספרא, בהאי התקבלת שקבלו ממנו. והראשונים דחקו בזה.

"ומריבוייא דקראי אמרי". נראה דלהכי מייתי דרב הונא, דבלא רב הונא הייתי אומר דהא דבנים חייבים בקרן היינו כשבאו עדים, אבל כיון דמרבוי דקרא מייתא תנא, וקרא ע"כ בדליכא עדים, דאי איכא עדים לא מחייב חומש ואשם.

רש"י ד"ה התקבלתי. "מעות", ובש"מ כתב בשם גאון, דהך התקבלתי משמע אחריות הדרך. ולפי זה צריך לפרש, דהא דאמר, "אדאתית שכיב ר' אבא", היינו עד שתשוב למקום המלוה במעות שקבלת, דאם ימות אפילו אחרי שקבל רב ספרא המעות בטל זכות רב ספרא מלקבל עליו אחריות הדרך. ושמא כמו שיכול למחול המעות כן יכול למחול זכות האחריות הדרך בשעת קבלת המעות ביד רב ספרא.

ד"ה שכיב. "וכבר בטל שליחותו". כלומר, שליחותו ששלח אותך ר' אבא למסור את ההתקבלתי, דכיון שמת אין בידו שוב למחול את חובו לר' יוסף בר חמא, דהמעות הן של היורשין, אבל אין לפרש, בטל שליחותו דרב ספרא לקבל המעות, דהא מעולם לא הוי שלוחו לזה. ומיהו י"ל דרש"י סבירא ליה דאפילו לשמואל הוי שליח כששלח לו בכתב ידו התקבלתי, דכתב ידו הוי כמאה עדים. והא דכתב רש"י לעיל, "עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו, היינו לרבה, דסבירא ליה שליח שעשה בעדים לא הוי שליח.

ד"ה אלמא. "מדאיצטריך ליה למתני א"צ לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה". לי נראה דדייק מהא דאמר מחל לו על החומש, דלא שייך בכפרה. ועיין לעיל מג. וזהו דוחק, דמאן יאמר לן, דאם חומשא הוי כפרה דאין צריך להוליכו למדי, דהסברא היא להפך, כיון דהוי כפרה ע"כ צריך לתתו לידו, דבלא זה לא יתכפר. ועוד, אפילו נימא דכפרה אינו צריך להביא לידו, מ"מ אפשר דהיא גופא קמ"ל דהוי כפרה ולפיכך אין צריך לילך אחריו. לכן נראה לי דדייק, להפך, מהא דאמר דאין צריך לילך אחריו ש"מ דהוי ממונא ולא כפרה, דאי הוי כפרה לא היה מתכפר עד שילך אחריו. ואע"ג דקרן צריך לילך אחריו אע"פ שהוא ממונא, היינו משום דאי אינו נותן לו הקרן אי אפשר לו להביא את הקרבן לכפרה, דכתיב והשיב את אשמו בראשו. וכן אמרינן לקמן: "הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא". ועי"ל דדייק דחומש הוא ממונא מהא דאמר, "מחל לו על החומש", דכפרה אינו יכול למחול, כדאיתא לעיל בתוספות מג. (מאי).

ד"ה וכי איכא. "דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר". עיין מהרש"א. ולי נראה דרש"י מפרש דאפילו בדהניח להם קרקע אינם חייבים לשלם אלא משום כבוד אביהם. ואע"ג דקיי"ל דמלוה על פה גובה מן היורשין, היינו דוקא במלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (והכי מפרש התם בהדיא) אבל בגזילה דלא שייך האי טעמא אינם חייבים אלא משום כבוד אביהם. ודייק מהא דאמר לקמן (קיא:), "לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה", ומדקאמר "אפילו", משמע דדבר שיש בו אחריות ממש נמי חייבים מאותו הטעם, ובזה ניחא מה שהקשו התוספות על רב ושמואל מברייתא דהגוזל ומאכיל, דבגזילה אפילו רב ושמואל מודו דחייבים משום כבוד אביהם. אבל התוספות לא פירשו ברש"י בזה.

תוס' ד"ה אין משלחין. "פי' אם אמר לסופר". פירוש אבל לא כתב בכתב ידו.

בא"ד "שהיא דיוקני שלו אינו מועיל". משום שהדיוקנא שלו אינה חתימה, והוי כמו שלא חתם.

בא"ד "ולפי מאי שפירשנו לעיל", כלומר, לפירוש התוספות דלקמן, דשמואל ס"ל כרבה, א"כ אף לדידיה צ"ל לו דוקא בפניו.

ד"ה ורבי יוחנן. "וה"ה לר' יוחנן בלא דיוקני בשליח שעשאו בעדים". דקשה להו, למה ליה לר' יוחנן למימר "עליה", דמשמע דוקא כשהעדים חתומים על הדיוקני, אבל אם חתומים בלי דיוקני אינם משלחים, הא בלא דיוקני שפיר טפי כשהעדים חתומים על מה שכתב הסופר, שלח מעות על ידי פלוני, דהוי שליח שעשאו בעדים. ומשני, דוקא הכי, דוקא כשעדים חתומים על הדיוקני משלחין, הא דיוקני בלא עדים אינם משלחין.

ד"ה אגב "דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי". הכי איתא בתוספות ב"ב מד: "כיון שמודה שיש לו קרקע, וחוב הוא לו, שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו, אפילו יש כמה עדים שמכחישין אותו הרי הודאת בעל דין כמאה עדים.

בא"ד "כיון שהודה שיש לו והקנה לו אגב קרקע למה לא יגבה". נראה לי דהכי פירושו: טעמא דקנין הוא משום סמיכות דעת, דכשהרשה המקנה לקונה לעשות מעשה הקנין בטוח שהוא רוצה להקנות והקונה רוצה לקנות, וכיון שהמקנה הודה שיש לו קרקע ויודע שאין מי שיכחישו, משום הודאת בעל דין, שהוא לחובתו, הרי ידוע שהמקנה והקונה סמכו דעתם לקנין, ובכן הוי קנין, אפילו אין לו קרקע באמת, אבל בפדיית מעשר שני, שאינו עושה בכדי להקנות, אלא בכדי לפדות מעשר שני, ואינו רוצה באמת להקנות המעות, רק שהוא יכול לעשות כזה במקום שיש לו קרקע, א"כ במקום שאין לו קרקע אסור לו לעשות זה.

ד"ה יש תלמוד. "אמאי איצטריך קרא לקרן וכו' ". ולי נראה, דאיצטריך דחייב קרן אע"ג דנשבע אינו משלם חומש ואשם, וא"כ אין לו כפרה, וס"ד דלפיכך פטור משום קים ליה בדרבה מיניה.

ד"ה מלוה. "דהיכא דאיכא עדים לא מיחייב חומש". ומעיקרא ס"ד דאיירי בלא באו עדים, ומתורצת בהא הקושיא האחרונה של רש"י.