ביאור ראובן על בבא קמא רז

גמ' "שכבר הודה מפי עצמו". קצת קשה, היכי מוכיח מהך ברייתא דהודאה בלי שבועה סגי אפילו במתניתין דלמא דוקא בברייתא סגי בהודאה לבדה, משום דלא הוי הוצאה יתירה על הקרן, אבל במתניתין דהוי הוצאה יתירה על הקרן שמא לא חייבוהו להוציא כל כך הוצאות בכדי לצאת ידי שמים? תדע, שהרי בהך ברייתא קתנא גזל משנים ולא קתני גזל מחמשה, כדקתני בברייתא קמייתא, ושמע מינה דוקא קתני שנים, משום דלא הוי הוצאה יתירה על הקרן? ושמא יש לאמר, דמסברא אינו מחלק בין הוצאה יתירה לאין הוצאה יתירה בדין לצאת ידי שמים, והא דקתני בהך ברייתא "באומר לשנים", ע"כ לאו דוקא, דהא טעמא דמחייבינן לצאת ידי שמים הוא מטעם גרמא בנזקין, דכל גרמא בנזקין חייב לצאת ידי שמים, וכיון שכן, מה לי הוצאה מרובה או מעוטה, הלא מ"מ אם יניח ויסתלק יגרום היזק למי שגזלו באמת.

"כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך". כלומר, דמסתמא אין הנגזל מקפיד שיהיה ביד הגזלן עד שיוכל להשיב לו בלי הוצאות יתירות. וכן מסקנת התוספות דאיירי שלא הודה לו בפניו, ולא אמר ליה הנגזל כלום.

"אי בעי' לשדוריה בידיה שדר בידיה". ואע"ג דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, וכשקבל השליח אמרינן דהוי כמו שקבל המשלח, ואפילו גבי איסורא אמרינן, דכשבא הגט בידי שליח לקבלה מגורשת, אפילו קרע את הגט, מ"מ נראה לי דשאני הכא, דכיון שיש לו לנגזל הזכות דאחריות הדרך הוי על הגזלן, א"ב סבר רבה דיש לו לפרש דמחל על זכות זו, וה"ז שלא פירש אמרינן דלא מחל, ורב חסדא סבר, בעשה בפני עדים הוי כמו שפירש.

תוס' ד"ה שליח. "וכן מוכיח מתוך הקונטרס". דפירש גבי שואל (ד"ה פטור), "עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו". והנה שיטת התוספות דאין חילוק אם העדים מעידים בפיהם או חתומים בכתב. אבל מהפוסקים דפסקו כרב חסדא בשליח שעשאו בעדים וכשמואל בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה, נראה דיש חילוק והיינו טעמא, דרק בשטר הלואה או מקנה אמרינן דהוי כנחקרה עדותן ב"ד (?בב"ד), משום דשכיח לעשות בפומבי, ואפילו בגט פסקינן דאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם. ובש"מ כתבו באופן דוחק.

ד"ה הכי קא"ל. "כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא". קשה לי, מאי מקשו התוספות הא הכא בגזל עסקינן, דפליגי אהא דאמר במתניתין לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו ובגזלן הרי חייב באונסין, ולפיכך שלוחו נמי חייב באונסין, וכן שואל שמביא חייב באונסין. ואע"ג דקתני במתניתין, "וכן בפקדון", ואיכא למימר דאכולה קאי, מ"מ הרי שנשבע לשקר והודה, וא"כ הויא ליה מעתה כגזלן וחייב באונסין. וכן לקמן גבי ר' אבא דמסיק זוזי בדרב יוסף בר חמא, משמע דהוי הלואה. ושמא יש לדחוק דהוו בעיסקא, וכדאיתא בתוספות ע. ד"ה ולמטלטלין. ומיהו י"ל דע"כ הוי התם עיסקא או פקדון, דאי מלוה היאך היה יכול להקנות אגב קרקע? הא מלוה להוצאה ניתנה, ואין למלוה מטלטלין להקנות אגב קרקע. ושמא י"ל דאיירי במלוה ומ"מ בהרשאה דלא הוי קנין גמור, אלא שליחות, מועיל קנין אגב, כן הוא בש"מ בשם ראשונים.

ד"ה אי דלא. "כלומר, היכי מסר לו משאיל". דלפי פשוטו משמע דהכי מקשה, מנא ידעינן, וא"כ פשיטא דפטור דשמא לא היה שלוחו. אבל לפי זה היה אפשר לתרץ, דקמ"ל דאפילו הודה השואל ששלחו פטור, משום דלא שלחו בעדים. ולפיכך פירשו דהקושיא היא היכי מסר.

ד"ה בשכירו. "אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני' וכו' ". ולי נראה, דבאמת הקשו מעיקרא ממתניתין, ועלה תירץ רב חסדא, אלא שמסדר את הגמרא הפך הסדר משום שבסוף רוצה להאריך ולגמר "ולאפוקי מהאי תנא".