ביאור ראובן על בבא קמא רו

גמ' "אי ר"ט אע"ג דאישתבע". ועכשיו עוד לא סליק אדעתא הא דתניא לקמן בהדיא דמודה ר' טרפון היכא דהודה. אי נמי שאני חמשה בני אדם, משום דהוי הוצאה יתרה על הקרן, ופטור אפילו לצאת ידי שמים.

רש"י ד"ה לעולם. "כר"ע מעיקרא מהדרינן לאוקמי." דקשה ליה, הלא מעיקרא היה צריך להדר לאוקמי כר' טרפון, משום דברייתא סתמא קאמר, "גזל אחד מחמשה", ומשמע דאיירי בלא נשבע, והיכי קבעיא לאוקמי ברייתא דוקא בנשבע.

תוס' ד"ה ורבי טרפון. "בברייתא דחסיד". נראה לי דרצה לאמר בברייתא שבא לצאת ידי שמים, דהתם איירי בשנים, וטעמא דהודה אבל לא הודה אינו מודה, אלא יניח. ומהרש"א דחק בזה.

בא"ד "לא מיתוקמא מתני' אלא באין הוצאה יתירה". כלומר, דהא משמע בגמרא דבהוצאה יתירה אף ר"ע מודה דאיתא לתקנה במקום שידע למאן גזליה, דקאמר, "ור"ע? כי עביד רבנן תקנתא היכא דידע למאן גזליה?". ומתניתין הרי איירי בדידע למאן גזליה, וא"כ אמאי יוליכנו אחריו למדי? אלא ע"כ מתניתין באין הוצאה יתירה. אבל קשה, היאך אפשר לאוקמי מתניתן באין הוצאה יתירה, הא שוה פרוטה קתני, וההוצאה לילך למדי היא בודאי יתירה על פרוטה? וי"ל דמתניתין לא איירי כלל כשיש הוצאת הדרך, אלא כשיש לו אורחא לילך למדי או שאחר צריך לילך שם, וקמ"ל דעד שלא באה הגזילה ליד הנגזל אי אפשר לו לגזלן להביא את הכפרה, ואף אחריות הדרך עליו.

בא"ד "אלא מניח בידו עד שמוצא ב"ד במקום קרוב". כלומר, דר"ע ור' טרפון בתרתי פליגי: חדא, בדלא ידע למאן גזליה, דלר' טרפון עבוד רבנן תקנתא אפילו בהא, ולר"ע לא עבוד. ופליגי נמי בדידע למאן גזליה, דלר' טרפון לעולם אינו צריך לעשות הוצאות יתירות על הקרן, אפילו כשאין ב"ד ביד מי להניח. ולר"ע, כשאין ב"ד שקרוב צריך לעשות הוצאה יתירה עד שיבא ליד ב"ד, ובהך פלוגתא בתרייתא מתניתין דלא כר' טרפון, שהרי מחייבתו להוציא, על קרן של פרוטה, הוצאת הדרך למדי. והדר מקשו, מנא לה לגמרא דפליגי בהך פלוגתא אחרונה? ומשני דהך פלוגתא נשמע מפלוגתא קמייתא.

בא"ד "לאשמועינן רבותא שאם הוצאה יתירא עד ב"ד דמניח בידו". כלומר, לפי סברת ר' טרפון הוי מצי לאשמועינן רבותא טפי.

בא"ד "כשב"ד קרוב טוב להניח בידם". הלשון אינו מדויק, שהרי כשב"ד קרוב מחויב להניח בידם, ושמא רצו לאמר, טוב לו יותר להניח ביד ב"ד מלהוליך לב"ד, אבל הלשון לא משמע כן.