ביאור ראובן על בבא קמא רה

גמ' "ואין עושין אמנה בדמים". אבל כיון דאמר האי כיתנא דכהנא הוא קנה רב כהנא הכיתנא באודיתא, וכדאמרינן בבבא בתרא קמט. גבי איסור גיורא.

"יוליכנו אחריו למדי". לפי מאי דמסקינן בגמרא הכי פירושו: כשגזל את חבירו וחייבוהו לשלם וקבל עליו את הפסק, או הודה מעצמו, הרי בטלה ממנו תורת גזלה, ומעתה הדבר אצלו בתורת פקדון, וכשתהיה לו הזדמנות יחזיר לו, ואינו צריך להוציא הוצאות גדולות בכדי להחזיר. וכן אמרינן לעיל סח: "צא תן לו וטבח ומכר פטור דכיון דפסקיה למלתיה בטלה ממנו תורת גניבה. אבל כשנשבע וצריך כפרה, ועד שלא נתכפר הוא נמצא בחטאו, א"כ מוכרח להחזיר לו הקרן בראשונה, משום דהכפרה, דהיינו האשם, אינו בא עד אחר השבת הקרן ליד הנגזל. ולא תקשה מהא דאמרינן לעיל "הכל צריכין דעת בעלים, דההוא באחריות משתעי, דכל שלא השיב בדעת הנגזל חייב הגזלן באחריות.

"יחזיר ליורשיו". דסד"א כיון דנשבע לשקר אף תשלומי הקרן הוי כפרה, כמו החומש והאשם, וכמו שבאשם לא יתכפר אם לא יביא במקום הקבוע לו, דהיינו בב"ה, כן הוא בקרן דהיינו שיחזיר רק לבעלים, קמ"ל דאינו כן. ובתוספות דחקו לפרש בפירושים דחוקים, דאי אתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי הוי ליה למימר, ואם מת יוליכנו לבניו. ולפי התירוץ השני לא הוי ליה לאשמועינן גבי קרן אלא גבי חומש ואשם, דהא בקרן אין חילוק בין מת גזלן למת נגזל.

תוס' ד"ה יהב. "השתא ס"ד דאיירי דמשך נמי וכו' ". דקשה להו הא סתם "יהב זוזי" משמע דלא משך דא"כ אפילו לא סבירא לן כבני מערבא לא יקנה רב כהנא אי לא אמר הנך כיתנא דכהנא הוא.

ד"ה התם. "דאפי' זוזי מותר לקבל". דהא אמר, דרב אסר לקבל זוזי משום דאזיל לטעמיה, משמע דר' יוסי פליג על רב בזה ומתיר לקבל זוזי.

ד"ה הגוזל. "מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה". קשה לי, לוקמי בכלים, דאמרינן בשבועות "יצאו כלים למה שהן"? וה"ה יכול לאוקמי בשבועה על ידי עד אחד.

בא"ד במסורת הש"ס "א"נ איירי שטענו ב' כסף והודה הכל וכפר פרוטה אחת ונשבע אחר כך על הפרוטה שכפר", איני יודע מאי קאמר, הא רב דפסקינן הלכתא כותיה סבר דבעינן, כפירה שתי כסף, ולא טענה?

ד"ה אבל. "ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל". והנה בגמרא שלנו לא גרסינן, "להוליך לנגזל", לפיכך נראה דרש"י פירש, דהך שליח ב"ד לא הוי להוליך אלא לשמור בידו עד שיחזיר לנגזל. והא דקאמר שליח ב"ד קמ"ל דאפילו אין שם ב"ד אפשר ליה לגולן להשליש מעותיו ביד אדם נאמן, והוא הוי כשליח ב"ד, משום דניחא להו לב"ד שיעשה זה שליחותם. והיינו דאמר, ל"ש עשאו גזלן ול"ש עשאו נגזל, דבשליח ב"ד להוליך הרי ב"ד עושים, ומה שייך לאמר עשאו גזלן? וכן ניחא הא דאמר ר' שב"א, "עשאו גזלן, ושלח הלה ונטל את שלו מידו".

בא"ד "אבל בתקנתא זו", כלומר, בתקנה שלא יוציא הוצאה יותר מדי, לא איירי, שהרי הוא צריך לשלם הוצאות הדרך של השליח ב"ד.