ביאור ראובן על בבא קמא רד

גמ' "הא ר"מ דאמר שינוי קונה". ואע"ג דאמרינן לעיל (צה.), דאם שינה במזיד קניס ר"מ, והא דלא קניס בצבע משום דחשיב ליה שוגג? י"ל דהכא נמי חשיב לה שוגג, משום דנתכוין להרויח אף לבעל הבית במה ששינה דאם לא כן, פשיטא שלא היה משנה מדברי בעל הבית.

"נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא". ופירש הרשב"א דהכי קאמר, רבנן שיערו את דעתו שהוא רוצה להקנות להם מעיקרא את כליהן, והוי כמו דאמרינן בפ' המפקיד "נעשה כאומר לו, לכשתגנב פרתי וכו' ".

"כופין את ריש גלותא למכור". נראה לי, דס"ד דרב ששת, דכיון דע"י השטר הזה יכולין בני המוכר ובני ריש גלותא לעשות קנוניא ולגזול השדה מיד הלוקח, הוי השטר כמו עולה ויכולין לכוף את ריש גלותא לכתוב שטר בשם הלוקח משום "לא תשכון באהליך עולה", וכדאמרינן להחזיק שטר פרוע. וכשלא אמר על מנת אין כופין את ריש גלותא למכור משום דאמרינן אחולי אחליה לריש גלותא את הזכות לגזול ממנו. ומ"מ פרכינן לקמן, היאך הוא יכול לעשות תנאים ולגרום ע"י זילותא לריש גלותא? ולא דמו לשטר פרוע, שהרי בשעה שקיבל המלוה את השטר נתחייב לקרע אותו בשעת פירעון.

רש"י ד"ה הא ר"מ. "דלא לעוותיה שדריה". קשה לי, כיון דשינוי אינו קונה ושליח נמי לא הוי א"כ נימא דלא אהנו מעשיו, כמו גנב שמכר לפני יאוש, ויבטל המקח, ואמאי אמרינן פיחתו לו? ועוד, מאי שייך הכא טעמא דשינוי קונה או אינו קונה, הרי לא עשה שום שינוי בגוף המעות? לפיכך נראה דהך מחלוקת בשינוי קונה לא דמיא כלל למחלוקת דשינוי קונה גבי גזלן, אלא מחלוקת אחריתא היא, והיינו הך מחלוקת דנתן לו צמר לצבוע, דשינה מדברי בעל הבית. וקסבר ר"מ דחייב מטעם מזיק, (וכדמשמע לעיל ק.), אבל לא קנסינן ליה. ור' יהודה סבר דקנסינן ליה שיהיה ידו על התחתונה והיינו, שאם היציאה יתירה על השבח יפסיד הפועל, ואם השבח יותר על היציאה יקבל הפועל היציאה, דהיינו שבעל הבית יעשה לו כתנאי שהתנה עמו. והכא נמי, כשיש הפסד ההפסד למקבל המעות, וכשיש שכר יעשה ב"ה עמו תנאי, דהיינו שהשכר לאמצע.

תוס' ד"ה מי הודיעו. "אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר' יוחנן". כלומר, דלר"א הרי מה שאמר הוא נכון דמצינן לאוקמי תרווייהו כר"מ, אלא שאפשר לאוקמי אף כר' יהודה, ואיכא למימר חדא מתרווייהו נקט, אבל לר' יוחנן אליבא דר' יהודה אף מה שאמר אינו אמת. ובש"מ משנה בשם הרא"ש, "משום דסתם נותן צמר לצבע לצורך עצמו, ולא לצורך סחורה, מ"ה לא מצי לשנויי הא והא כר' יהודה, כאן לסחורה, כדמשנה לר"מ, משום דמתניתין לאו לסחורה משמע ואפ"ה קאמר ר' יהודה דלא קני". וה"ה דמצי להוכיח מזה, שאם היה במתניתין לסחורה לא הוי פליג ר"מ.

ד"ה שאני. "ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה". ובשמ"ק מביא בשם הרא"ש, "דס"ד דרב שמואל לאו משום דעביד שליחותיה, אלא ס"ל דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו. ור' אבהו השיב, דשאני חטים וחטים וכו'. תדע, דתנן אחד המקדיש וכו' אא"ב דקנתה מטעם דהוי שלוחה ניחא, אע"ג דלא עבדתיה שליח, זכין לאדם שלא בפניו, אא"א דעתו להקנות לכל אותם שהמעות שלהם, הרי המעות של הבעל הן וא"כ קנה הוא הצבע, ואמאי אינו קדוש?