ביאור ראובן על בבא קמא רג

גמ' "דקתני לה גבי הילכתא פסיקתא". כלומר, משום דתני לה סתמא בלשון כלל, כל המשנה ולא תנא לה בלשון פרט, כמו נתן צמר לצבע, דליכא למילף בכל מקום אלא על ידי עיון ואדמויא מלתא למלתא. ולפי זה אפשר לפרש דרב יוסף אמר, דאין צורך לפסוק הלכה כר' יהודה משום דנשנה כותיה סתמא בבבא מציעא, והגמרא מפרשת דברי רב יוסף על שני דרכים, חדא משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם, וחדא משום דנשנה התם בלשון סתמא דהוי הלכתא פסיקתא.

רש"י ד"ה יצאו. "והיינו תנאי", נראה לי דרש"י הכי מפרש: דבין ת"ק ובין ר' יוסי סבירא להו דמן "לאכלה" ממעטינן דבר שהנאתו אחר ביעורו. אלא דת"ק סבר דאזלינן בתר סתם. וכיון דסתם פירות לאכילה עומדין א"כ חל עלייהו איסור שביעית אפילו למשרה. וכיון שכן, הא דממעטינן מן "לאכלה" פירות שהנאתן אחר ביעורן, היינו שאין בהן היתר קודם הביעור, כמו שיש באכילה. אבל ר' יוסי סבר דלא אזלינן בתר סתם שמושן, וא"כ אפשר לאמר דמן "לאכלה" נמעט פירות למשרה לענין שלא חל עליהן איסור שביעית כלל. וזהו דוקא בפירות למשרה, אבל למלוגמא דלא הוי שוה בכל א"כ בטל בסתמא, ואמרינן בהו סתם פירות לאו למלוגמא עומדין, וחייל עלייהו איסור שביעית, וא"כ מה שנמעטו מ"לאכלה", היינו דאין בהן היתר קודם זמן הביעור, כמו שיש לאכילה.

תוס' ד"ה ה"ג בקונטרס. "היאך מותרין עצים וכו' הלא יש בהן איסור שביעית לאחר הביעור". איני יודע מה שייך ביעור בעצים הרי אפשר לכרתן תמיד.

בא"ד "וי"ל דבטלי בשאר עצים". וא"ת דלעיל גבי ספיחי סטים וקוצה", פירשו בתוספות, "דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחן", וא"כ התם נמי נימא דמה שגדל בשנה החמישית, שחלה בשמיטה, תבטל במה שגדל בשאר שנים? וכן קשה מבנות שוח, דאמרינן בר"ה (טו:), "דשביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש שנים", ואמאי לא נאמר דשלישית בטלה במה שגדל בשתי השנים. ומיהו התם אפשר דבשלישית גדל כ"כ הרבה שאינו מיעוט לגבי שתי השנים הראשונות. אבל בספיחי סיטה לא משמע כן. וי"ל דהתם כיון דלא נגמרה אלא בשביעית נאסר הכל. אבל כאן גבי עצים מה שגדל בכל שנה כבר נגמר, שהרי ראוי לדבר שמשתמשים בו.

בא"ד "בשאר עצים דשאר שנים". ולפי זה אפילו בשביעית גופא הוי להו להיות מותר, וא"כ מה שייך לאמר דיש מחלוקת אי עצים דהסקה אסורים משום שביעית? וי"ל דהמחלוקת היא בעצים הגדלים בשנה אחת כמו עלים שביבבן לעצים.

ד"ה גבי הלכתא. "וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא". ואע"ג דאיננה הלכה פסוקה, דהא רב לא פסיק הלכה הכי, מ"מ מצינו לאמר דרבי פסקה, אע"פ שאין הלכה כמותו בזה. אבל לפירוש רש"י קשה, דהא ודאי ידע דר' דוסא חולק בהא דאמר, "כל החוזר בו".

ד"ה הנותן. "נראה דמיירי שנותן למחצית שכר". כלומר, ומסיק דאם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע, לר' יוחנן אליבא דר' יהודא, דהלכתא כותיה, ולר"א אפילו לר"ש.