ביאור ראובן על בבא קמא רב

רש"י ד"ה יש להן ולדמיהן. "אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור וכו'". והיינו דאמר, יש להן ביעור, שאחר זמן הביעור אסור אפילו להסיק בהן. והמאירי פירש, שלפני זמן הביעור מותר אף לצבוע בהן, כדרך שמותר לאכלן, וא"כ מאי דאמר "יש להן ביעור", היינו אפילו לצביעה.

תוס' ד"ה רבא. "ונראה כספרים דגר' לעיל רבה". פירוש, כך כתוב בספרים. אבל מצד הסברא היה מוטב לגרוס כאן רבה רמי, ולעיל אמר רבא, דבאופן זה לא היה קשה כלל, דרבה פירש המשנה דערלה משום חזותא מלתא היא ולפיכך בעי לעיל להוכיח מכאן ולפשוט את הבעיא. אבל רבא דחי דליכא למיפשט הבעיא, משום דבערלה שאני, אבל אי גרסינן לעיל רבה עוד קשה קצת, דרבא שהיה תלמידו של רבה מסתמא ידע מה שדחה רבה, ומה קשה לו מטומאה? וצריך לדחוק, שלא קבל תירוצו של רבה. ואע"ג דרבא מייתי סייעתא מברייתא? י"ל כדפירשו בתוספות, דאפשר שמכאן לומדים במה מצינו דבכל מקום חזותא מלתא היא.

בא"ד "ואי גרס רבא י"ל דדיחוי הוא". פירוש, דמערלה אי אפשר למיפשט הבעיא, ואפשר לאמר דטעמא הוא משום גזירת הכתוב או משום דחזותא מלתא היא, ובתר הכי מקשה, אי טעמא משום חזותא מלתא היא, מאי שנא מטומאה?

ד"ה רואין. "ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר". קשה לי, כיון דמחמירין שיסייע אף הדם שנשאר בבגד א"כ ליכא למילף מכאן דחזותא לאו מלתא היא, שהרי מצרפין כאן אף החזותא? ואפשר דברייתא מיידי בדם שיצא ממת ממש, דהתם חזותא מלתא היא. ומתניתין דאיירי בדם תבוסה ה"ק אם יצאה ממנה רביעית דם, דהיינו שהמים שכבס בהם הבגד היו קצת יותר אדומים מהמים שנתן לתוכם רביעית דם טמא. ואם לאו, שהיה מראיהם שוה דבידוע שלא יצא רביעית דם, טהור הבית, ואע"ג דמדם הנשאר בבגד איכא חזותא. ועי"ל דחזותא שאני, שהרי נראה.

בא"ד "דמי יכול לכוין זה". והוא הדין דהוי יכול להקשות, אם אפשר לשער המים שנשארו בבגד א"כ למה ליה להביא עוד מים, הרי אפשר לשער בזה שיצא ע"י הכיבוס, אם הוא רביעית פחות במים שנשאר בבגד, יותר על המים שכבס בו את הבגד אלא דעדיפא מינה מקשה.

בא"ד "ואח"כ קתני ונותן לתוכו רביעית דם". פירוש, וכדברי התוספות היה צריך לתת בראשון רביעית דם ואח"כ יוסיף עליו מים כשיעור שיהיה בין הכל כפי מה שיצא מן הבגד על ידי כביסה במים.

ד"ה ממין. "רישא דמתני' וכו' וממין הצובעין". כלומר, דבלי רישא דמשנה קשה הלשון, דמשמע הכי "ממין הצובעין, ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית" אבל אחריני אין להן שביעית וזה אינו, דכל מין הצובעין יש להן שביעית. אבל אם הוא המשך מרישא לא קשה הלשון, דהכי קאמר, ממין הצובעין איזו? ספיחי וכו'.

ד"ה שהנאתן. "אע"ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל". לפירוש ר"ח, שמביאים בתוספות שאחרי זה, היינו הקושיא שמקשה בגמרא, "והא איכא עצים דמשחן". ולפירוש רש"י י"ל, דאע"ג שידע שאפשר לתרץ, "סתם עצים להסקה עומדין", מ"מ מקשה מעצים דמשחן שהן מין אחר, וס"ד דהני סתמן לאו להסקה עומדין.

ד"ה והאיכא. "דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו". נראה דהכי קאמר, דבעצים להאיר או להתחמם כבר מתבער חלק מן האיסור בשעה שנהנה וחלק אינו מתבער עדיין, ולפיכך לענין איסור, כיון שחלק ממנה כלה ונחלף, א"כ לא הוי האיסור בעין, כמו שהיה, ומותר. אבל מ"מ מיקרי הנאתו וביעורו שוין, כיון דבשעה שנהנה חלק מן האיסור מתבער עדיין. ולא דמי למי משרה, שהמים סרחו לגמרי בשעת הנאה.

בא"ד "קטפא הוי דהנאתו וביעורו שוה". צ"ל "דקטפא הנאתו וביעורו שוה", דאי לא, אפילו הוי פירא היה מותר, דמאי דכתיב "לאכלה" קאי אף אפירי.