ביאור ראובן על בבא קמא רא

תוס' ד"ה דזל. "ומ"מ איירי". נראה דלא גרסינן ומ"מ אלא "ואיירי". ומלשון הגמרא דקאמרה, "וסמנין דחד", משמע דלא הוו שרויין, ולפיכך קשה להו הרי קנה בשינוי, ושלו הוזלו.

ד"ה דצבע. "בגריעות ובביעור כעין קוף שהוא מכוער". נראה לי דהכי פירושו: כשצבע בו קוף לא עשה מעשה צביעה אלא מעשה מזיק, דקוף אינם צובעין אנשים, ולא מיקרי צביעה אלא איבוד, וחייב מטעם מזיק. אבל כשצבע צמר הוי מעשה צביעה ולא מעשה מזיק, ואינו חייב מטעם מזיק, ומטעם השבה נמי אינו חייב שהרי חזותא מילתא היא ומשיב לו את הצבע.

ד"ה או דילמא. "מ"מ נהנה גופו". נראה דכונתם הוא שאי אפשר לחייב שום אדם כשבאה לו הנאה שלא ע"י מעשה שלו, או מעשה בהמתו, וכשנהנה גופו הרי עשה גופו איזה מעשה, דהיינו שעיכל את המזון, אבל כאן הצמר אינו עושה שום מעשה.

בא"ד "לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר". ולי נראה, דאע"פ שנקראת הנאה מ"מ פטור, דכיון דחזותא לאו מילתא היא הרי הנאה באה לו ממילא ולא מדבר של בעל הצבע, אבל בכל הני שהביאו התוספות הרי באה לו ההנאה מחפצו של הניזק.

ד"ה ולא יצבע. "והדלקה משום שכלה וכו' ". כלומר, אע"פ שבהדלקה נמי לא הוי כי אם חזותא מ"מ לא היה צריך להשמיענו, כיון שכבר השמיע לנו צביעה.

בא"ד "דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין". כלומר, דאפשר לאמר בהפך, כיון דהשמיע לנו כאן דחזותא מילתא היא א"כ נלמד מכאן במה מצינו דבכל מקום חזותא מילתא היא.

בא"ד "ומדרבנן", נראה דדייק כן משום דבברייתא סתמא קתני.

בא"ד "שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן". דהתם אמרינן, "כלום מצינו טפל חמור מן העיקר". ובאמת יש לחלק, דהתם חטאת ועולה שניהם מין אחד הן, וכיון שדומה שחיטת חטאת לשחיטת עולה ליכא למימר דבחטאת תעכב שחיטת צפון ובעולה לא תעכב. אבל הכא הפרי והקליפה שני מינים הם ותשמישיהן אינן שוה, ואפשר לאמר, שמשקה הפרי אינו דרך תשמישו ומשקה הקליפה הוי דרך תשמישה, דהקליפה הרי אינה עשויה לאכילה, אלא לצבע במה שיוצא ממנה. ואע"ג דאמר בתר הכי, "דאיכא שומרין טובא דחזו לאכילה", "מ"מ עיקרן לאו להכי אתיין.