ביאור ראובן על בבא קמא יט

גמ' "דהתנא שכן דרכו לילך ולהזיק". כלומר, והדרה קושיא לדוכתא.

"והא איכא מרבה בחבילה". וס"ד דשאני מרבה בחבילה ממסר שורו לה' בני אדם, משום דהתם החמישי הרי לא עשה כלום, אבל המרבה בחבילה הרי עשה מעשה.

רש"י ד"ה מה שאין כן באש. "אש לא חייב בה שריפת אדם וכו', המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה". עיין לעיל ד. בתוספות ד"ה כראוי אדם. ורש"י בעצמו לקמן מד: (ד"ה אבל אש בכוונה ליכא כופר) כתב: "חדא דאין כופר באש, ועוד דקם ליה בדרבה מיניה". משמע דעיקר הטעם דאין כופר באש הוא לאו משום דקם ליה בדרבה מיניה, דאם כן תקשי למ"ד אשו משום ממונו. אלא הכי קאמר, אפילו אם היה כופר באש לא היה משלם על פי דינא, דפסקינן כרבי יוחנן, משום קם ליה בדרבה מיניה.

ד"ה ובין שאין ראוי. "כל שור וכו' ". ואחי ז"ל פירש דהאי כל שור צריך להיות קודם, קשור למה שאין כן בשור.

בא"ד "ולא בשן ורגל", פירוש, דלא תקשי הלא בשור נכלל נמי מזיק דשן שאינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה, ואם כן לתני נמי חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה ובין לדבר שאינו ראוי לה. והא דלא פירש כן לעיל גבי חומר באש מבשור שהאש מועדת מתחילתו, וא"כ איירי בקרן דוקא? י"ל דמשם אין ראיה דשור היינו קרן דוקא, דהא איכא למימר דכיון דקרן נמי נכלל בשור וקרן אינה מועדת מתחילתה, הרי נכלל בשור קולא זו ואפשר לומר חומר בשור מבאש. וכן אי במשמעות דשור נכלל במי שן דאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה הרי נכלל בשור קולא זו והוי ליה למימר חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה.

תוס' ד"ה חומר. "דבהכי תלי טעמא דפטור באש". וזהו דוחק דהא בור אינו ב"ח ומ"מ חייב כשנמסר לחש"ו. לפיכך נראה דכל החומרות דתני הכא היינו דוקא צדדי חיוב, כמו חייב בכופר, חייב אף על שאינו ראוי לו. אבל חומרות שיש בדבר שהן סבות חיוב לא קתני, דהא עכ"פ רואים דחייבים אע"פ שאין בהם סבות החיוב הללו. והא דקתני "דרכו לילך ולהזיק"? היינו נמי צד חיוב, דחייב נמי על דש בנירו, וכדאיתא בגמרא, ולפי זה אין צורך בכל הדחוקים דאיתא בתוספות, הא דלא תני בעל חיים וכונתו להזיק וכו'.

בא"ד "דבהכי תלי טעמא דפטור באש". כלומר, דלר' יוחנן טעמא דבשור חייב משום שהולך ומזיק מעצמו ובאש פטור משום שלא הלך והזיק מעצמו, אלא ע"י צבתא דחרש, שהחרש נשאו אל הגדיש, והיינו משום דהאש אינו בעל חיים ואינו הולך מעצמו. וכן לריש לקיש לפירוש רש"י משום דשור דרכי לנתוקי מאיליו, והיינו משום שהוא בעל חיים. אבל לפירוש התוספות, משום דדרכיה דחרש לנתק את השור ולא ללבות את האש, קשה, מה שייך טעם זה לבעל חיים. ואפשר דגם התוספות מפרשים דרכיה לנתוקי מעצמו אלא שהחרש מסייעו קצת, בזה שהוא רוצה לשמרו מתקן את הקשר באופן כזה שהשור מתנתק, ובזה ניחא הלשון לנתוקי.

ד"ה שייר. "ולא דק", אלא צריך להיות שק מלא בעלי חיים.

בא"ד "ומים כלים". ואע"ג דלענין שאר דברים, כמו בחליפין, לא הוו תבואה ושאר פירות בכלל כלים, משום דכלים אין הנאתן וביעורן שוין (כמו פירות שבשעה שנהנין מהן הן מתבערין מהעולם), מ"מ הכא הוו ככלים דזיל בתר טעמא, - כלים מאי טעמא פטורין בבור? משום דאין נופלים מעצמם להבור לבדו, בלי דבר אחר שיסייע, לא הוי מזיק גבייהו, והכי נמי פירות וכל דבר שאין בהם רוח חיים. והא דאמר חמור ולא כלים, משום דאמשנה קאי, דתני "נפל לתוכו חמור וכליו". והמשנה דברה בהוה.

ד"ה שהשור. "דההוא שרי בהנאה". ולדינא פסקינן דאסור בהנאה. ומיהו בפתחי תשובה רוצה לאמר דהיינו מדרבנן. ולפי זה ניחא דמן התורה צריך קרא להכי.

ד"ה ותו ליכא. "דאחרון עבד הכל?,. כלומר, כיון דלפני האחרון לא היה כאן מזיק כלל: או משום דקרקע עולם הזיקתו, או משום דהיה מלא ספוגין של צמר.

ד"ה כגון. "דאם היה נשבר היו חייבין". ועוד י"ל דהכא חייבין אע"פ שלהם הוא שאול, משום דאינו שאול להם במקום שיודעים שישבר מחמת משאם יחד או עם משא של פפא בר אבא, והוי כמו שפשעו במלאכתם, דכשישב היה להם לעמוד.

בא"ד "אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד". אין צריך לפרש אכולהו דהא אין חייב אלא אחרון בלבד (כצ"ל). ומ"מ האחרון צריך להיות בעל בשר אף לפי המסקנא, דלכל אדם הוא שאול אף לסמיכה.

בא"ד "ותו ליכא". כלומר, דלפי זה הסדר בגמרא צריך להיות ככה: לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר, ולימא להו אתם כשסמכתי עליכם היה לכם לעמוד? אמר רב פפא, כגון פפא בר אבא, שלא יכלו לעמוד מתוך כבדו. והא דסדר כגון פפא בר אבא מיד אחר הברייתא משום דדרך הגמרא לכתב תנאי שלא נזכר בברייתא תיכף אחר הברייתא.

בא"ד "ותו ליכא". ואפשר לפרש על פי ירושלמי פרק ג' הלכה ה' דאמר בהא מילתא גופה דהמשנה חייב. ורב פפא סבר דבזה שהוא כבד מאד ההוא נקרא משנה וחייב הכל, אבל הגמרא לא חשבתו למשנה, כיון שלא עשה מעשה משונה, והיינו דפריך, "ולימא להו". ולבסוף מתרץ דמיירי ששנה בזה שנסמך עליהם.