ביאור ראובן על בבא קמא קצז

רש"י ד"ה אמר לך. "וצבע שכיר בעלמא הוא". נראה דסבירא ליה דבנידון זה אינו קבלן אלא שכיר. וכן נראה מפירושו גבי "דאגריה לביטשי". ואם תאמר, מאי שנא משליחא דאיגרתא דאמרינן לקמן דהוי קבלן? יש לאמר, דשאני הכא ששינה מדרך כל האומנין ולפיכך אין לו דין אומן. אבל בשליחא דאיגרתא לא שינה, וזהו דרך הקבלנות בשליחות דאיגרת דשכירות אף שם הוא שכיר יום. אבל מהרשב"א מוכח דאף בצמר לצבע הדרך שהסמנין יהיה של בעל הבית ומ"מ אומן הוא, וכן פירש באגריה לביטשי. ולפי פירושו הקשה בשם הראב"ד, מאי שנא הא דצמר וסמנין דב"ה מהא דנתן עצים לעשות שידה, הרי אף שם אינו נותן האומן כי אם מלאכתו? ותירץ, "דלגבי צמר סמנין הוא דעבדי לשבחא, ואומן לא קני בהו מידי. אבל עצים, כיון דלא צריכי לסמנין, אלא לאומנתו של אומן, אומנתו זהו סמניו". ונראה לי, דהכי פירושו: דעיקר קנין האומן הוא בצורה שיצר, ובצבע הצבע עושה את הצורה, אבל בעצים האומן עושה את הצורה.

תוס' ד"ה הכא. "משום דאית ליה עדיפות למיפרך". והרשב"א תירץ, "משום דאורחא דמילתא הכי, דבעל הצמר יהיב סמנין". ולי נראה, משום דסתמא קתני, ומשמע אפילו סמנין דבעל הבית.

ד"ה דאגריה. "דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום". כלומר, כיון דקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, ולא לעבוד בזמן ידוע.

בא"ד "דבההיא ליכא שבחא". משמע דר"ל דטעמא הוא משום דליכא שבח ולפיכך אי אפשר לאמר דקונה בשבח, אבל מ"מ הוי קבלנות, כמו בשליחא דאיגרתא. וקשה, הא אמר בהדיא בגמרא "דהיינו שכירות", וצריך לדחוק, דכיון דליכא שבחא הוי כמו שכירות, שאינו מקבל עליו להוציא איזה דבר לפועל, דלא הוי אלא הכשר פעולה, ולא דמי לשליחא דאיגרתא, דהוי הוצאת דבר לפועל, שזהו כל הפעולה שם.

ד"ה בשליחא. "ה"מ לאוקומי דאגריה לביטשא". קשה לי, היכי מצי לאוקמי ההיא דרב ששת, דאגריה לביטשא, דהוי שכירות, לפי דברי הגמרא, והבעיא מרב ששת הרי היתה בקבלנות? ושמא יש לאמר דהכא נתכוונו לביטשא קמייתא, דליכא שבחא, וסבירא להו דהוי קבלנות ולא כמו שפירשנו לפי היש מפרשים.

ד"ה אלא. "אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי". דאי אומן קונה בשבח כלי לא שייך מחילה אלא מתנה וע"כ צריך לתת לה.

בא"ד "ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין". וכן באדבר עליך לשלטון אין הקדושין חלין אלא בשעה שכבר דבר עליה ויכול לתובעה בדין, ולפיכך אינה מקודשת אלא למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, כדאיתא בקדושין סג.

ד"ה ואיבעית אימא. "כיון שנגמרה כל המלאכה". היינו שנגמרה המלאכה ונתן לה, כדפירש רש"י, ואז הרי יכול לתובעה בדין ומהני מה שמחל לה, כדאיתא בתוספות לפני זה.

ד"ה רבי מאיר. "ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לר"מ ללישנא דלעיל." וי"ל כיון שכאן אינו דומה ממש לנשתייר, שהרי אין אומן קונה בשבח כלי, ואינו דומה ממש ללא השתייר, שהרי השבח שבא על ידו השכירות הוא בעין, לפיכך מספקא להו לגמרא אי ר"מ מדמה לה לנשתייר או ללא נשתייר, וניחא תרווייהו לישני.