ביאור ראובן על בבא קמא קצו

גמ' "כדרבה. "דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח וכו' ". ק"ק למה ליה להביא הא דחמץ בפסח דלאו בהדיא פליגי בה ר' שמעון ורבנן, אלא דרבה מדמה לה מסברתו לפלוגתא דר' שמעון ורבנן בקדשים שחייב באחריותם, להביא מקדשים גופייהו, דהא התם נמי הוי עיקרו ממון? ושמא י"ל דלהכי מביא מחמץ משום דרבה אמרה, ואי סבירא ליה דאף בשורף שטר הוי פלוגתא דר' שמעון ורבנן, לימא אף בשטר איכא הך פלוגתא, ולמה אמר בשטר פטור סתם, דמשמע דהוי ככולי עלמא? אלא שמע מינה דסבירא ליה לרבה דבדבר שאין עיקרו ממון ליכא שום פלוגתא.

"כאן שהרקיבו מקצתן". כלומר, שהפירות הרקיבו קצת באופן שלא ניכר כל כך ריקובן, "ולפי שדרך הפירות היות נרקבים והולכים ושמם אינם משתנה על ידי זה, אבל כשנרקבה כל הפרי הרי שמה משתנה על ידי זה, שנקראת פרי רקובה, ואז אפילו לא נרקבו אלא מעט מן הפירות אין אומר לו הרי שלך לפניך על אותן שנרקבו.

"ושיבר האבנים או שהזיקן חייב". כלומר, דסד"א כיון דקיבל עליו לסתור, ולא לתקן, הוי אפילו שבירה בכלל סתירה, קמ"ל.

"שידה תיבה ומגדל ושיברן פטור". כלומר, דאינו צריך לשלם אלא דמי עצים ופטור מן השבח, דהיינו דמי שידה.

"מכלל דרישא עצים". וליכא למימר דהא דתני חייבים לשלם היינו דמי עצים, ולא את השבח, דאם כן לא הוי לו למתני אותה בבא כלל, דהא מסיפא שמעינן לה, דהוי כמו שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם.

רש"י ד"ה ואכפייה. "ששרף שטר חבירו בילדותו". ובהכותב כתב רש"י: "שבא דין כזה לפני רב אשי ואכפייה רפרם בדברים, ולפירוש זה ניחא יותר מה דכתוב ואגביה, לשון הפעיל.

ד"ה כי כשורא. "פירעון גמור מן העידית וכו' ". ופירוש זה דחוק הוא, דאין לשון כזה בשאר מקומות בש"ס כשהוא רוצה לאמר מעידית, ועוד מ"ש מעידית, הא ב"ח בבינונית. ולי נראה דהכי קאמר, דרפרם הוכיח לרב אשי שהוא חייב, ולא אמרינן, "ניירא בעלמא קלאי מינך". שהרי אם היה שורף כשורא לצלמי פשיטא שלא היה משלם לו בעד עץ פשוט, שהרי הכשורא הזאת שוה יותר מעץ פשוט, והכי נמי ששרף את השטר חשבינן כמו שהיו צורות יפות על השטר, שהרי האותיות הכתובות על השטר היו שוות כסף.

תוס' ד"ה פירושי. "ובכמה מקומות לא דייק". ולי נראה, דהתם דייק משום דנראה דחד תנא שנה כל המשנה, וא"כ קשה, ל"ל למיתני שתי פעמים שלשה שאין דרך התנא לפרש את דבריו באופן זה. אבל הכא נראה, דרבי שסידר המשניות אסף שלש משנות בכדי שהמשנה השניה תפרש את הראשונה, וכיון שבכל משנה היה כתוב חייב, לא רצה רבי לשנות, ומשנה לא זזה ממקומה. כן היתה שיטת רב אסי. והכי נמי מסתברא אפילו למאי דמוקמינן, "תנא סיפא לגלויי רישא", דבלאו הכי קשה, לתני בהדיא "עצים" ולא יצטרך לגלויי. אבל אי נימא דרבי קבל שלש משנות בכדי לגלויי, ניחא.