ביאור ראובן על בבא קמא קצה

תוס' ד"ה עכורין. "לאו דוקא", כלומר, דאפשר לפרש, דבעכורים הוי דבר האבוד משום שאינו נראה לעינים, ודבר שאינו נראה נקרא דבר האבוד, קמ"ל דלאו היינו טעמא.

ד"ה השף. "והרי חסריה טובא ואמאי פטור". ולפי זה קשה על הרמב"ם והטוש"ע דפסקו לעיל כרב יהודה, דפסלתו מלכות היינו נסדק, והכא פסקו כרבה. אבל יש לחלק בין גזלן למזיק, דבגזלן חייב משום דהוי שינוי הניכר, ומשלם כשעת הגזילה, דלא הוי אותה מטבע שגזל ממנו, אבל לענין מזיק פטור שאנשים לא ידעו משקל הכסף, כמו במטבע שיש בה צורה, ולפיכך לא יחפצו לקחתה, וכיון שכן, לא הוי אלא גרמא בעלמא.

ד"ה הצורם. "דודאי לגבי מזבח קיימא". ובגמרא משמע דהא לאו טעמא הוא, שהרי מקשה מפרת חטאת, דקאמר, מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה אבל צורם וכו' ". ומשמע דתרווייהו קאי אפרה, ואע"פ דפרה סתמא למזבח קיימא. ולכאורה נראה דנפסל לאו דוקא, אפילו פסלה בידים, דכיון דלא הוי שינוי אין חילוק בין עשה בידים, לבא ממילא. ועוד יש לחלק בין מזיק לגזלן.