ביאור ראובן על בבא קמא קצג

גמ' "נהום כריסיה לא שוי". לחם מאכלו. כלומר, דרב נחמן היה מרשה לכל אחד ליקח את עבדו, משום שלא עשה מלאכה אצלו, והכא נמי, הרי העבדים אינם עושים מלאכה, וכדמוכח לקמן, דבשלא בשעת מלאכה תקפם, ואמר ליה רבא, דשאני עבדא דרב נחמן, שלא רצה לעולם לעשות מלאכה, אפילו בשעת מלאכה, אבל כולי עבדי מיעביד עבדי בשעת מלאכה, ולכן אין הבעלים רוצים שיעבדו בהם אחרים אפילו שלא בשעת מלאכה, משום דלא ניחא להו דנכחוש עבדיה.

"הא דלא עבידא לאגרא". כלומר, ותרווייהו בדלא נחית בה אדעתא דגזלנות אלא ליהנות ממנה ולהחזיר, ובכן הוא רוצה לגזול את השכירות, ובדקיימי לאגרא השכירות היא בכדי שכרה, ובדלא קיימי לאגרא, היא אינה אלא בכדי פחתה ובתרווייהו משלם כשעת הגזלה, דכאן השכירות היא הגזלה. ולא דמי לדר בחצר חברו שלא מדעתו, דבדאיכא פחת משלם כל השכר, כמו שאמרו התוספות בשחרוריתא דאשייתא, דהתם הרי לא נחית לגזול השכר ולפיכך משלם כלו, כיון דהוי זה נהנה וזה חסר. אבל כאן הרי נחית לגזול ולפיכך אינו משלם לפי הנאתו אלא לפי חסרונו של הנגזל. והרשב"א חילק, משום דהכא הוי מטלטלין והתם בקרקע. ואינני מבין את החילוק. וכן פירש הראב"ד דאיירי כשבא לגזול את השכר.

"דכי פסלתו מלכות דמי". כלומר, דלפי מראית עין לא נשתנה כלום ביין, אלא שמ"מ אינו יין. וכן הכא לא נשתנה אלא שמ"מ אינו מטבע. והא דמביא "פירות והרקיבו", נראה לי דכדי נסיב לה. דבפירות שהרקיבו נשתנה אף המראה.

"תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות דמי". כלומר, דס"ד דהזיק שאינו ניכר הוא היזק בדין ולא בגוף הניזק. ומשנה דהיזק שאינו ניכר הוא היזק שאינו נראה לעינים, ובמטבע הרי הוא דבר הנראה לעינים.

רש"י ד"ה עביד. "אדעתא דאגרא נחית". הלשון משמע, דאי עביד לאגרא אז הנגזל לא רצה לגזול כי אם השכר כדמסיק הגמרא בסוף, "הא דנחית לה אדעתא דאגרא". ולפי זה הלשון ראשון הוי כהלשון שני, אלא דבלשון שני פירש בהדיא אי נחית אדעתא דאגרא או אדעתא דגזלנותא. ואין לשון הגמרא משמע כן. ועי"ל דהכי פירושו, "מסתמא כי נחית לה אדעתא" לשלם אגרא. כלומר, לא רצה כלל לגזול אותה, אבל גם זה לא נראה, דלמה היה לו לתקף, כיון דקיימא לאגרא והוא רוצה לשלם אגרא.

תוס' ד"ה ומי אמר. "ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא". קשה לי, לוקמא דלא קאי העבד לאגרא ומשום הכי פטור, ולא מטעם דניחא ליה דלא ליסתריה עבדו? לפיכך נראה דאפילו לא קאי העבד לאגרא חייב לשלם שכרו אי לאו הטעם דניחא ליה, ולא דמי לספינה דהוי מטלטל, וכיון דלא קאי לאגרא הוי גזלן אפילו לא נחית בתורת גזלנותא, דהא הוי שוכר שלא מדעת. אבל בקרקע דאינה נגזלת אפילו שכר שלא מדעת לא הוי גזלן, דהא אינה נגזלת. ואפשר דהסדר בדברי התוספות צריך להיות כן: "ומשלם אגרא כמו ספינה דלקמן" היכא דקאי לאגרא והיכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות.

ד"ה המלוה. "דמשלם מטבע היוצא באותה שעה". כלומר, דהא קאמר, "דהא קבל עליו לתת מטבע והאי לאו מטבע הוא", משמע דטעמא משום דקבל עליו. וקשה לי, הא מכל מקום הוי סאה בסאה, ואפילו קבל עליו לא יתן לו?