ביאור ראובן על בבא קמא קצב

גמ' "ועבדיה לבינתא". כתב הרשב"א: מסתברא בדעביד להו ליבני ולא שרפן, דאילו שרפן תו לא הדר עביד להו עפרא.

"ועביד זוזי לא קני". כלומר, אע"ג דבכדי לעשות זוזי מנסכא הוא צריך להתיכה באש, ולא כליבני דאיירי בדלא שרפן.

"טלה ונעשה איל". דאע"ג דהשינוי בא ממילא מ"מ קני משום שבא ברשות הגזלן.

רש"י ד"ה פנים. "דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה". קשה לי, מה בכך אם היא גדולה קצת, כיון שאין משתנה שמה בזה, הרי אמרו דוקא עגל ונעשה שור קנהו (והא דאמרינן במרובה שור בן יומו קרוי שור, היינו למ"ד התם דלא קנה בהך שינוי). ועוד אטו אי אפשר לעשות כל הלבינים בחרט שיהיו שוים? ולולא פירושו היה אפשר לחלק כך: דכשגזל עפר ועשה לבינה, הרי אף בלבינה יש העפר דהיינו החמר, וכיון שאפשר לעשות שוב כמו שהיה א"כ אין כאן שום שינוי. אבל גזל לבינה ועשה עפר, הרי אינו בעפר צורת הלבינה, וכשיעשו מזה לבינה הרי יבראו אז את הצורה, כיון שמתחילה לא היתה לבינה וזאת נקראת יצירה, והיינו דאמר "פנים חדשות באו לכאן". אבל בלבינה היתה צורת העפר בתוך חמר. וכן במטבעות היתה צורת הכסף בתוך חמר אבל בנסכא לא היתה הצורה של מטבע.

תוס' ד"ה ועבדיה. "כלי כגון כוס של כסף קני". והרשב"א פירש דאף בכוס של כסף לא קני, דכוס לא חשיב מזוזי. ובנסרים ועשאן כלים, הרי לא סבירא לן כאביי דאוקי מתניתין בהכי, אלא כרב אשי דאוקי מתניתין נמי בשינוי דאורייתא, אבל בנסרים ועשאן כלים לא קני משום דהוי שינוי דהדר. עד כאן. ולי נראה דמ"מ אפשר לחלק מזוזי לכוס, דבזוזי העיקר לא הצורה אלא משקל הכסף, והצורה לא באה אלא להודיע משקל הכסף, וכיון שכן לא קני, דאף בזוזי אין החשיבות משום הזוזי אלא משום הנסכא, והוי כמו ששינה צורת הנסכא, דלא הוי כלום. אבל בעבד כוס, הרי יש לה החשיבות של הכוס, שהוא הרבה חשוב מהנסכא, והוי מעשה אומנות גדולה יותר מנסכים ועביד ועשאן כלים, או מעפרא ועביד ליבני.

בא"ד "אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהן כ"כ". נראה דהכי פירושו, כיון דכל קנינו אינו אלא מטעם תקנת השבים, כר' יוחנן, א"כ לא עשו תקנה אלא בדבר שנעשה בטורח גדול, דהיינו, שעשה כלי מנסכא, אבל לעשות זוזי או לבינה מעפר אינו טורח גדול ולפיכך אין לנו להקנותו מפני תקנת השבים, דאפילו יחייבוהו לשלם בעין גם כן לא ימנע מלהשיב בשביל דבר קטן כזה.

ד"ה המחליף. "ה"ה לענין קנין". כלומר, ואף שפחה אינה נקנית אלא במשיכה, כשאר מטלטלין. ואם תאמר א"כ היכי מצי לספוקי בה אם ילדה בשעת קנין או לא? י"ל דקניה בחליפין, שהרי מטלטלין נקנית בחליפין, דהיינו בקנין סודר.

בא"ד "דתרווייהו נפקי על ידי כלל ופרט". כלומר, וכיון דחזינן דבשבועה יש לעבדים דין מטלטלין, והיינו משום דאיתרבו בפירוש בכלל מטלטלין וגופן ממון, דהא אף עבדים הוו מטלטלין וגופן ממון, א"כ איתרבו נמי לענין גזל בפירוש מטעם זה. אבל לענין קנין הרי לא איתרבו בפירוש בכלל ופרט וכלל, א"כ אפשר לקיים היקישן לקרקעות. וכן אף הסברא נוטה, דקרקע טעמא מאי אינה נגזלת משום שאי אפשר לטול אותה כמטלטלין וכן אי אפשר לשבע שלא נטלה או שלא החזירה. אבל עבדים אפשר לגזלן ואפשר לשבע עליהן שנטלן ושהחזירן. אבל בקנין אין דרך למשוך עבדים בשעת קנין, שהרי הולכים מעצמם, ולכן אין נקנים במשיכה אלא בכסף, שזהו המעשה הנעשה בשעת קנין, וזה מראה שהמוכר החליט למכור והקונה החליט לקנות.

ד"ה והלה. "דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע". וקשה לי, הא אפילו נאמר דשתיקה כהודאה דמי מ"מ קשה מן "זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו", ואמאי יחלוקו, ניזיל בתר מרא קמא, וא"כ ע"כ סומכוס היא (ובב"מ אוקי בפירוש מתניתין דהתם, דקתני יחלוקו, כסומכוס), וא"כ מאי קשה מברי ושמא, הא סומכוס מצי סבר שפיר דברי ושמא ברי עדיף והמחלוקת בב"מ היא לרבנן? ובתוספות ב"מ צז: ד"ה לימא מתורצת הך קושיא שהקשינו, אבל מ"מ קשה, הא אף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף לא ניחא הכא, משום דכאן הוי ברי גרוע ושמא טוב, דאפילו רב יהודה מודה, וכדאיתא בתוספות בכמה דוכתי.