ביאור ראובן על בבא קמא קצא

גמ' "כיון דאיכא עכו"ם באמצע לא עבדי ליה רבנן תקנתא, תיקו". קשה לי, מאי קמיבעיא ליה, כיון דאי לא זבנה לישראל הוי פשיטא לן דלא שקיל עכו"ם שבחא, משום דלא עבדי תקנתא לעכו"ם, וא"כ אפילו זבנה לישראל דהא "הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם? ושמא י"ל דמ"מ קמיבעיא ליה, כיון דגזל ישראל הרי קבל זכות זה בשדה שיהיה לו השבח, והזכות הזה מכר לעכו"ם, אלא שהעכו"ם אינו יכול להשתמש בזכותא דרבנן, וכיון דהשדה עבר לישראל הלוקח יכול להשתמש אפילו בזכותא דרבנן.

"מעיקרא דיקלא מיקרי". "ואם תאמר, א"כ צמר וצבע נמי, דצמר צבוע מיקרי? ויש לאמר, דצמר אישתני חזותיה, הכא לא אישתני, אלא זקוף היה והשתא שוכב. והכי אמרינן במסכת סוכה לענין הושענא, דגזיזה לאו שינוי הוא". הראב"ד והרשב"א ז"ל. וקשה לי, דהא בגובי משתני אף מראיתו משהיה? ועוד מה ראיה היא מסוכה, דקאי בגזיזה? ולי נראה דשאני בצמר וצבע, שהרי הוסיף איזה דבר מה שלא היה בצמר, ואם כן בריה אחרת היא, אבל הגובי הרי היו בדקל, וכיון שעל ידי עשיית הגובי לא נשתנה אף שמו, הוי כמו שלא נגע במה שהיה בתחילה, אלא שחיסר קצת מכמותו. אבל מ"מ קשה, הרי ברחל וגזזה קתני במתניתין דקני, אע"פ שלא הוסיף כלום, אלא שחיסר קצת מכמותה? ומכאן קשה נמי להרשב"א, שהרי הכא לא נשתנה חזותו? ושמא סבירא ליה לרב פפא דאף ברחל וגזזה משלם את הרחל בעין, דלא קנאה, אלא שנוטל את השבח, לר' יהודה משום תקנת השבים, ולר' שמעון למחצה לשליש ולרביע. וכן כתב הרשב"א. דבכולהו דאמר הכא דלא קני, נותן לו הנגזל לגזלן שבח. ומיהו י"ל דבצמר איכא שינוי השם, דמיקרי גיזה.

רש"י ד"ה מה שהשביח. "מפני תקנת השבים". ורב אחא מדיפתי נמי קאמר בתר הכי תקנתא לעכו"ם", ש"מ משום תקנת השבים. והיינו כר' יוחנן דסבר דמתניתין איירי בשינוי החוזר לברייתו, ומפני תקנת השבים. ונראה, דלהכי מוקי הך מימרא דרבא בשינוי החוזר ומפני תקנת השבים, משום דאם לא כן, מאי קמשמע לן רבא דיכול למכור השבח. ועוד, היכי בעי, "השביח לוקח מהו", למה לא יקנה הלוקח בשינוי כמו הגזלן? אבל אי מפני תקנת השבים ניחא, וקמ"ל דחכמים תקנו לו אפילו למכור ולהוריש, ואפילו רק הזכות יכול למכור.

תוס' ד"ה הא דמסיק. "דגם מיתמי גבי ב"ח השבח בחנם וכו' ". והא דאמר לו רבינא לרב אשי, "מי אמר שמואל ב"ח ללוקח יהיב לו שבח", ה"נ דהוי מצי למימר, ב"ח ליתמי מי יהיב ליה שבח, אלא דנקט ראשונה והוא הדין לשניה.

בא"ד "אבל שאר ב"ח גבי". ואם תאמר, נימא דשאר ב"ח גבי מיתומים דוקא שבח, ולא יציאה, וכתובה דקילה אפילו שבח לא? וי"ל דליכא למימר הכי דכיון דמייתי מהא דאמר שמואל אפילו על יתומים, ושמואל אפילו ביציאה איירי, דהא מלוקח גבי ב"ח אפילו יציאה, וא"כ מיתומים נמי גבי אפילו יציאה. ואע"ג דבאפותיקי מסקו בתוספות דיש חילוק בין יתומים ללוקח, י"ל דשמואל לא איירי באפותיקי.

בא"ד "דמצי מיידי שפיר בשבח לקוחות". פירוש, דדוקא מזון האשה והבנות אין גובה מנכסים משועבדים, משום דאינם קצובים, אבל מזון בת אשתו דקצוב, גובה. ולי נראה דאפילו לרש"י מצי להוכיח דמיתומים איירי, דאי בלקוחות לא יגבה התם את השבח אפילו בעל חוב, משום דאין לו ללוקח על מי לחזור, שהרי מת המלוה ולא הניח קרקע, דאי הניח הרי יכולים כולם לגבות מהיתומים, ולא מהלוקח. ושמא י"ל דבלקוחות אפילו אין להם על מי לחזור אין להם השבח, דכיון דקיבלו אחריות מיד המוכר מחלו את השבח. ולא שייך כאן מחילה בטעות, שהרי בשעת מעשה ידעו דכשלא יהיה למוכר במה לשלם לא ישלם, ומ"מ קבלו מספק.

בא"ד "אע"ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא". וכן אי לא מסיק אלא כשיעור ארעא נמי לא משלם אלא יציאה, דכיון דעשאו אפותיקי הרי השדה היתה שלו והלוקח נכנס בה שלא ברשות, דאינו מקבל אלא יציאה.

ד"ה נחלקה. "דבעי דאי משתכח כה"ג תיומת ונחלקה מהו". נראה לפי פירוש התוספות כך: א) דלתשובת הגאונים, ההוצא העליונה מחוברת משני הוצים, דלא כשאר הוצי הלולב. וזהו דבר שאינו כמעט בכל הלולבים. ב) לפירוש הקונטרס נחלק רק גוף שדרת הלולב ומתוך כך העלים שבשני צדי השדרה נראין מחולקין. ג) לפירוש ר"י יוצאים מגוף השדרה שני הוצים, וכשמתחלק גוף השדרה ממילא מתחלקים ההוצים הללו שעומדים במקום החילוק. ואף זהו דבר שאינו נמצא ברוב הלולבים. ואינני מבין, למה הביא כאן ר"י מה "שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים", הלא זה אינו תלוי כלל בפירושו. ונראה שאיזו טעות סופר נפלה כאן, דהיינו שצריך להיות בתוספות עוד פירוש, והוא פירוש הרי"ף והרמב"ם, דתיומת היינו כל הוצי הלולב שהן כפולות אחד לשנים, ועלה קמבעיא אם נחלקו ההוצים.