ביאור ראובן על בבא קמא יח

גמ' "ליתיב לכוליה ביתיה", אבל לא פריך מהא דאמרינן בכתובות, "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", משום דהתם איירי בצדקה, ושאני צדקה, דאפשר לעשות המצוה אפילו בפחות אבל בלולב, אי אינו יכול לקנות בפחות אזי לא יעשה המצוה כלל, וא"כ אפשר שבאופן כזה הוא מחויב לבזבז אפילו יותר מחומש, בכדי לקיים המצוה.

"בהידור מצוה". נראה דהיינו טעמא דהביאו כאן משום דעד השתא קמיירי במיטב קתני דמיטב מצוה עד שליש במצוה.

"הכשרתי את נזקו כיצד", האי כיצד לאו לפרושי כל שחבתי בשמירתי הכשרתי את נזקו מהו אלא עד היכן מגיע, כלומר, מתי אני חייב לשלם כשחבתי בשמירתי ומתי איני חייב. וכן הוא בכמה מקומות ועיין לקמן מז. בתוספות ד"ה וכן אתה מוצא.

"אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש שלהבת". והכא נמי הוי מצי למפרך, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, אלא דעדיפא מינה קפריך, דאי אפשר לאוקמה כלל בשלהבת.

רש"י ד"ה הכשרתי במקצת. "כאילו זימנתיו כולו". ואע"ג דהאי הכשרתי הוי זמנתי אף ללשון שני מ"מ לא רצה לפרש אף הכשרתי קמא זמנתי משום דלפי הענין הוה ניחא לפרש התם "אני חייב לשלם". וכן הוא בברייתא המפרשת את המשנה "הכשרתי את נזקו כיצד וכו' חייב לשלם".

ד"ה נכסים שאין בהם מעילה. "משור רעהו", והיינו כלשון ראשון שפירשו שם (ו:) ברש"י.

ד"ה שור דרכיה. "סופו להתיר את עצמו". לפי סברת רש"י נראה דהכי פירושו: שור ובור דרכם לנתוקי ולנתורי ביום מן הימים, וא"כ לא ירדה עוד מעליו לגמרי תורת שמירה וקרינן ביה "כל שחבתי בשמירתו" וחייב לשלם אפילו אם הזיק על ידי חרש, שהרי הדבר שעליו לשומרו הוא היה המזיק. ואע"פ שאם היה מזיק בלא חרש היה פטור שהרי שמרו כראוי, והיה אונס די לפוטרו מ"מ כשהזיק על ידי חרש חייב, דלא הוי אונס כל כך. אבל גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא, ולא תזיק ביום מן הימים, וא"כ ירדה מעליו תורת שמירה ולא קרינא ביה כל שחבתי בשמירתו. והא דלא רצה לפרש כהתוספות, "דדרכיה לנתוקי על ידי חרש קאמר", משום דאם כן הוי ליה למכתב לנתקי ולמתריה.

תוס' ד"ה עד שליש. "ואחד גדול ממנו שליש יקנהו". ולפי זה לא נתן שעור בממון אלא במצוה עצמה, והיינו באתרוג כאגוז קיים מצות אתרוג אבל לא קיים מצות הדור. באתרוג כאגוז ושליש כבר קיים מצות הידור אע"פ שהגדול ממנו הוא מהודר יותר. היה מהדר לקנות גדול מאגוז ושליש אז מדמי ההידור לזה יאכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואגוז לאו דוקא, דהלכתא כר' יהודה דאמר כביצה אלא משום דבמשנה פתח באגוז כתב ליה הכא. והא דלא פירש כרש"י משום דעד שליש במצוה משמע בדבר מצוה עצמו, ולא בדמי המצוה.

ד"ה ולרבי יוחנן. "כמו שאמר לר"ל". אבל לרש"י דפירש, דהא דפטר ר' יוחנן בשלהבת הוי משום דאזיל לטעמיה, דאית ליה אשו משום חציו, ואפילו באש גמור לא האש הוא המזיק אלא המבעיר, ולפיכך הכא החרש הוא המזיק, דהוא הבעיר, ובעל האש לא הוי אלא גרמא בניזקין, מה שאין כן בשור, דהשור הוא המזיק ולפיכך חייב בעל השור, א"כ לא קשה כלום, דשלהבת לר' יוחנן הוי אש גמור ומ"ה פטור.

בא"ד "אדרבה עושה שמירה". כלומר, דלעולם אף לרבי יוחנן הוי שלהבת כמו שור מותר ובור מגולה, והא דפטר ליה ר' יוחנן במסר שלהבת לחרש משום שהחרש סתמיה שומר קצת ויכול בשמירתו לשמור את השלהבת שלא יזיק אבל אינו יכול לשמור את השור שלא יזיק, ולפיכך אצל שלהבת כלתה ליה שמירתן, ופטור. אבל אצל שור לא כלתה לו שמירתו, וחייב. והא דאמר הכא ובהכונס דטעמא דר' יוחנן דפטר ליה בשלהבת היינו משום דמעשה החרש גרם את ההיזק י"ל דהכי קאמר, מעשה החרש שלא שמרו. ובהאי סברא פליג אריש לקיש, דריש לקיש סבר להפך, דלא מיבעי דאין דרך החרש לשמור אלא דרכו אפילו לנתק ולנתר בכדי שיזיקו. ועוד יש לתרץ קושית התוספות, דמעיקרא קסבר אף לר' יוחנן דשלהבת הוי כמו שור מותר ובור מגולה, ולפיכך מקשי, "מאי שנא הכא ומאי שנא הכא". ולבסוף קמתרץ לר' יוחנן דשאני שלהבת משור מותר, דבשלהבת מעשה החרש גרם. ובהכונס מסיק כמסקנא דהכא.

ד"ה ודרכו. "לא שייך למתני גבי בור שאין בעלי חיים". כלומר, דכוונתו להזיק הוי חומר בבעלי חיים, דבעלי חיים שכוונתן להזיק הוו מזיקין טפי מב"ח שאין כוונתן להזיק, אלא כונתן לדבר אחר שמותר לו, וא"כ יש לו בזה צד היתר. אבל בבור אין לו בזה שום צד היתר. ועיין מה שאמרנו לקמן בתוספות ד"ה "חומר בשור מבאש".

ד"ה מה. "וחייב בר"ה". ועיין רש"ש ועיין לקמן כו. בתוספות ד"ה או דילמא קרן כונתו להזיק.

בא"ד "וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו". עיין לקמן מט. בתוספות ד"ה חמרתא מעברתא.

בא"ד "או נכרי הקנוי לישראל". שלא מל בתורת עבד, דאין כופר אלא דמים וקמ"ל דאין משלם דמים לבעליו. ועיין לקמן מג: