ביאור ראובן על בבא קמא קפט

גמ' "ותנן על המריש וכו' מפני תקנת השבים". קשה לי, הא הך משנה נשנית לפני זמן רבי, שהרי היא עדותן של ר' יהושע ור' יוחנן בן גודגדא, וא"כ הך תקנה הוי תקנה אחרת, שתקנו רק על מריש הבנוי בבירה, ומאי קשיא ליה? ושמא רב נחמן לית ליה הא דר' יוחנן, ולדידיה תקנה אחת היא, ולפיכך קשה להו, למה לא הזכיר רב נחמן שאף כשגזלה קיימת, יש תקנה? ותירצו, דהך נמי הוי כדליתא.

רש"י ד"ה גזילה חוזרת. "כמו שהיה בשעת הגזלה". והא דלא קאמר, משלם כשעת הגזילה? משום דבעי לאשמועינן דאין יכול לשלם לו בדמים, אלא מחזיר לו הפרה והרחל עצמן, והיינו משום כושרא דחיותא. והרא"ש לא כתב כן, אלא משלם הגזלן לנגזל דמים, דקניה בשינוי. ולפי זה קשה מאי דקתני, "גזילה חוזרת בעיניה". ועוד כתב הרא"ש, דאף התוספות כתבו כן. ולכאורה לא משמע כן בתוספות, ובע"ה נדבר מזה לקמן בתוספות ד"ה "לר"ש כי מסלק".

ד"ה פירות. "הפסד לקוחות". מפני שהפירות והשבח הם אינם קצובים ואם יטרפם ממשועבדים אזי שום איש לא יוכל לקנות שום קרקע מהגזלן דשמא יטרוף ממנו בעל השבח והפירות.

ד"ה רבי מאיר. "אין בהן אחריות נכסים יחזיר". כלומר, כשהלוה מודה שממלוה נפל, ויש רק חשש משום קנוניא על הלקוחות, אבל לר"מ החשש הזה אינו, דכיון שאין אחריות נכסים לא יגבה אלא מן הלוה עצמו, אבל לא מן הלקוחות, לר' מאיר.

תוס' ד"ה כאן בגזילה. "שאין הבהמה שלו אין אדם חוטא ולא לו". והא דקתני רועים ולא נקט גזלנין, אע"פ שסתם רועים בהמות אחרים לא הוו גזלנין? היינו משום דסתמן רועין בהמות של הרבה אנשים ואינם יודעים ממי גנבו, אע"פ שגזלתו עוד קיימת.

ד"ה משלם דמי פרה העומדת לילד". קאי אמתניתין דקתני: "גזל פרה העומדת לילד וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד", ופירשו התוספות, דכשגזל פרה מעוברת בניסן וילדה באייר, השבח מניסן ועד אייר הוי דגזלן. (וכן כתב הרא"ש). אבל הגר"א כתב דטעות סופר הוא בגמרות שלנו וצריך להיות דהוי דנגזל. וכן משמע מלשון התוספות, דהרי בזה פירשו מה שאמר במשנה "משלם דמי פרה העומדת לילד", דמשמע שמשלם כמו שהיא בשעת לידה, והיינו דהשבח עד שעת לידה נמי משלם לנגזל. וסברא היא, שהרי השינוי לקנות בא בשעת לידה. והרא"ש סובר דהוי דגזלן. ועיין שם סברותיו ואיך שתירץ הלשון שבמשנה.

ד"ה חמשה. "שמפורש שלא קבל עליו אחריות". כלומר, דשמואל מוקי לה להך ברייתא כרבנן, ומשכחת לה אליבא דרבנן "גט חוב שאין בו אחריות", כגון שכתב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות נכסים, דאפילו רבנן מודו דלא גבי ממשעבדי, שהרי מחל שעבודו. והא דדייק הכא מהא דהברייתא כרבי מאיר, ולא מוקי לה כשכתב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות, ואפילו כרבנן? תירצו בתוספות, משום "דלכאורה כוותיה אתיא", פירוש, דגט שאין בו אחריות משמע שבגט אינו כתוב כלום על דבר אחריות, ולא שכתוב שם בלי אחריות.

ד"ה מאן. "אלא מתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות". כלומר, דטעמא דמביא מברייתא הוא משום דכתיב בה "גט חוב שאין בו אחריות" דמהכא משמע דר"מ היא, דאית ליה אחריות טעות סופר, אבל במשנה לא כתוב וגט חוב שאין בו אחריות, וא"כ אפשר לאמר דלאו ר"מ היא וליכא למפשט מה קניס ר' מאיר - הא אפילו בלאו הכי אפשר למפשט דר"מ היא משום דלר' יהודה ור' שמעון לא קנסו הכא את הגזלן שישלם השבח, ופשיטא דלא קנסו את הלוקח מגזלן, ואמאי קתני במשנה "ולשבח קרקעות", דמשמע, שהנגזל טורף את השבח מלוקח? אלא פשיטא דר' מאיר היא.

ד"ה דאתא. "דלוקח מגזלן לית ליה שבחא". פירוש, והיכי קאמר הכא שהוא גובה את השבח מגזלן מנכסים בני חורין? ובשלמא אי נוקמא ביציאה, ניחא, דיציאה אית ליה ללוקח מגזלן, ואפילו לשמואל, כדאמרו התוספות בתר הכי, אבל שבח היתר על היציאה הרי לית ליה. ותירצו כגון שקנו מידי הגזלן שישלם ללוקח שבח, דההוא אית ליה אפילו שבח היתר על היציאה, ואפילו לשמואל.

בא"ד "מאי שבח חצי שבח". פירוש, דהתם אמר אם לוה וחזר ולוה, ולשניהם שעבד נכסים שיקנה, ואם קנה אחר כך יחלוקו בהם שני הלווים. ופריך מהא דקתני, שהבעל חוב טורף מהלוקח אף את השבח, והרי אף הלוקח הוא כמו בעל חוב על המוכר שנטל עליו אחריות המכר, והשבח לא הוי אלא כשדה שקנה המוכר אחר ההלואה, שהרי הלוקח הביא את השבח והוא קנה את השדה אחר ההלואה, וא"כ אמאי נוטל בעל חוב כל השבח, והלוקח שהוא בעל חוב שני אינו נוטל כלום. ומשני, דאין הכי נמי, דאף הלוקח נוטל חלק בשבח. והא דאמר, "ואת השבח", היינו חצי שבח שהבעל חוב נטל. הרי שסתם שבח אינו משמע, כל השבח.

בא"ד "ומיהו המקשה", כלומר, מי שרוצה לפשוט הכא את הבעיא אליבא דר' מאיר. ומיהו קצת קשה, למה ליה לתרצן לדחות "בלוקח ת"ח", לימא אף בע"ה והכא בשבח היתר על היציאה מיירי, וכדמשמע בברייתא דף טו.? וליכא למימר דאם נאמר בשבח היתר על היציאה מיידי א"כ ע"כ יהיה דוקא בעם הארץ, דהא בתלמיד חכם קניס אף בשלו, כמו הכא דאפשר דוקא בגזלן קניס, ולא בלוקח, וצ"ע.