ביאור ראובן על בבא קמא קפח

גמ' "דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו". פירוש הראב"ד: "ועל זה השינוי אמר ר' יוחנן דבר תורה גזלה הנשתנית חוזרת בעיניה, משום דהדר לברייתא הוא". ואם תאמר, היכי יליף לה מקרא? יש לאמר, דהכי קאמר: "אשר גזל מ"מ", איך שהיא אם יכולה להיות שוב כמו שגזל. ואם תאמר, מאין הוא יודע שהמשנה מדברת בשינוי החוזר לברייתו, דקאמר, שהשינוי שבמשנה הוא קונה דוקא מפני תקנת השבים? יש לאמר, משום דקשיא ליה כדמקשה לעיל, "כלים אין שיפן לא", ומתרץ כדאביי.

"בימי רבי נשנית משנה זו דתניא וכו' ". נראה לי דהכי פירוש הך ברייתא דתניא "מעשה באדם אחד" נשנית בימי רבי. והכי היה קים לו לר' יוחנן אבל אין לפרש שהביא מן הברייתא ראיה שהברייתא ד"תנו רבנן" נשנית בימי רבי, דמאי ראיה מהך ברייתא?

"מיתיבי הניח להם וכו' ". נראה לי דאגב גררא דאיזהו נשך קאמר הכא מיתיבי, דבאמת הוה ליה למימר הכא ורמינהו, כיון דמקשי מברייתא על ברייתא. ולדברי ר' יוחנן אין מכאן קושיא כלל, אלא להיפך, מדבריו נקל יותר לתרץ, "דכאן קודם תקנה וכאן לאחר תקנה".

"הא אביהם חייב להחזיר". דליכא למימר דהא קמ"ל דאפילו אינהו דליכא תקנה גבייהו, מ"מ אינם חייבים להחזיר, משום דקנינהו ביאוש ושינוי רשות, דפשיטא כיון דאביהם לא היה חייב להחזיר הוי כמו שהקנו לו חכמים וכיון שכן אף הבנים אינם חייבים להחזיר אע"פ דליכא תקנה גבייהו.

"חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם". אבל הוא בעצמו אינו חייב להחזיר אפילו בדבר המסוים אם אינו חש לכבודו.

"שלא הספיק להחזיר עד שמת". כלומר, שעשה תשובה לפני מותו, שזהו דרך החוטאים, ולפיכך כתב סתמא, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם.

"גזלנין מאי שגבו איכא וכו' ". קשה לי, לימא דהאי, "אע"פ שגבו" קאי רק על מלוי ברבית, והכי קתני: הגזלנין, ומלוי ברבית אע"פ שגבו, מחזירין. וא"ת א"כ מאי קמ"ל בהגזלנין, הרי כתוב בתורה, "והשיב את הגזלה אשר גזל", הא טובא קמ"ל דליכא תקנה? וי"ל דלא שייך למימר קמ"ל דליכא תקנה, דמנא ידע? דלא שמענו אינו ראיה. ומ"נ אי תנא דהך ברייתא לא ידע כלל על דבר תקנה, א"כ לא אשמועינן מאומה במה שכתב מחזירין, ואי ידע, א"כ לא שייך לחלק, דלא שמענו אינו ראיה. וכן משנה בתוספות ב"מ סב. ד"ה גזלן.

"ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות". כלומר, דבשלמא בלא רב חסדא איכא למימר דהאי "יעשה בהן צרכי צבור" הוא משום לצאת ידי שמים, כדי לעשות מעשים טובים כנגד מעשיו הרעים, אבל כיון דאמר רב חסדא, "בורות שיחין ומערות", דהיינו, כדי שיקבלו הנאה אף הנגזלים, הרי שאנו מחייבים אותו להחזיר לנגזלים.

תוס' ד"ה בימי. "ור"י אומר דממתני' לא ה"מ למפרך". נראה לי, דר"י לא בא לחלק על ר"ת בזה שהמשניות היו קודם רבי, וכיון שהתקנה הרי נתקנה בימי רבי א"כ לא מצי למיפרך מן המשניות כדברי ר"ת אלא שבא להוסיף עוד סברא על דברי ר"ת, וגם בא לחלק על זה שאמר שלא נתקנה אלא לדורו של רבי, דמה שחייבו אחר כך בגזלות לא הוי אלא משום דהוי באקראי בעלמא.

ד"ה אי משה. "דלא שייכא תקנה גבי בנים", וא"ב לא צריך טעמא דכבודו.

ד"ה לצאת. "וסוגיא דהכא במ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין". קצת קשה, דמשמע הכא דקאי אליבא דר' יוחנן, דאמר בימי רבי וכו'. ומש"ה פריך מברייתות ולא ממתניתין, ור' יוחנן אית ליה התם דרבית קצוצה יוצאה בדיינין.

בא"ד "לא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם". כלומר, כיון דעל כל פנים מוצא תנאי דפליגא אי חייב להחזיר או לא, לימא דהך ברייתא סבירא ליה כתנא דמחייב ולא יצטרך לשנויי, "לצאת ידי שמים". ותירץ דהך ברייתא דהוי אחר תקנה לא מצי סבר כתנא דמחזירין, דהא משום הכי אית ליה לתנא דהתם דמחזירין משום דהוי קודם תקנה, דהוי בימי רבי. אבל מחמת טעמא דרבית קצוצה מצי סבר כהך תנא דמחייב ברבית קצוצה, ומשום הכי מחייב לצאת ידי שמים מחמת התקנה.