ביאור ראובן על בבא קמא קפב

גמ' "אתה אמרת לי לקוצצו פטור". וסבר רבה בר בר חנא דטעמא דפטור משום דהוי ספק עם מי האמת, ומוציא מחבירו עליו הראיה, אבל רב סבר, דכיון דמעיקרא הוי ודאי דהממון הוי של ניזק ועכשיו הוא ספק, א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד, דמוקמינן על חזקה דאין אדם רוצה להפסיד ממונו חנם, ולפיכך כשאינו מפסיד חנם, כגון בשור העומד להריגה מאמינים את המוחזק בממון.

תוס' ד"ה החובל. "אע"פ שאין בו צד חיוב". והכי קאמר, אע"פ שאין חס על גופו.

בא"ד "אי נמי בדלא אתרו ביה". וכר' יוחנן דאמר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. ור"ל מוקי לה כר"מ. וזהו קצת דוחק. אבל נראה לי, דאפשר לאוקמי נמי למלקות, וקוצץ אילנותיו פטור ממלקות, משום דאפשר לאמר לדידי שוו לי לעצים יותר מפירות, והוי מעולה בדמים דפטור, מ"מ אסור, משום דלעולם שוי לפירות יותר.

ד"ה אלא תנאי היא. "ושנוי דלעיל ליתנהו". משום דאפשר לאמר, דתירוץ דלעיל איתא אף לפי המסקנא דר"ע סבירא ליה דאסור לחבול עצמו ומותר לבייש את עצמו, והא דקאמר תנאי היא, משום דתנא דשבועות סבר דמותר לחבול את עצמו, והא דקאמר אלא, משום דחוזר מתירוצם דתירץ שמואל דהאי הרעה באשב בתענית קאמר. אבל אם כן היה קשה תרתי: חדא, אמאי קאמר, "מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו, הלא ר' עקיבא הוא, ועוד, אמאי לא קפריך נמי מאן תנא דאית ליה אדם רשאי לחבול בעצמו? לפיכך פי' רש"י דהאי תנא היא דקאמר, אתנא דמתניתין ותנא דברייתא דפליגא אליבא דר' עקיבא. ועכשיו ניחא דמקשי דוקא מאן תנא דסבירא ליה אליבא דר"ע דאין אדם רשאי, משום דהאי תנא איירי במתניתין ומתניתין דרך הגמרא למבעיא מאן תנא, משום דמשנה צריך לפרש על בוריא, אבל לא ברייתא.

ד"ה אלא האי תנא. "וכי על זה צריך להביא ראיה דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית". כלומר, דהא בזה ליכא פלוגתא דאסור להשחית כלים, וא"כ מאן דאמר רשאי לחבל בעצמו ע"כ מחלק בין כלים לגופו, וכיון שכן, מאי קא מסיעא מבגדים אחבלה? ותירץ ר"י דס"ד דאין חילוק בין כלים לגוף וכ"ע אסרי אפילו בגוף כמו שאסרו בכלים, אלא דפליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אם מותר להשחית לאיזה צורך בין בגוף ובין בכלים, ולפיכך מביא ממקרע על המת, דהוי צורך, ומ"מ אית ליה להאי תנא דאסור בכלים, והכי נמי בגופו, כמו באשה שטפחה שמן על ראשה. והא דמוכיח ממאבד עצמו לדעת? התם נמי לצורך, משום שמתירא מאיזה דבר.

ד"ה אלא שציער. "מפני ששנה בחטא". כלומר, ששגג שתי פעמים שחשב שבנזירותו מקיים מצוה, ואינו אלא חטא שלא הרגיש בטומאה ונגע בה. וא"ת היכי יליף ר' אלעזר הקפר נזיר טהור מנזיר טמא, אפשר דוקא בנזיר טמא הוי חטא משום ששגג בטומאה? י"ל, משום דכתיב על הנפש יליף, דמשמע, משום דציער את הנפש, וזה אינו שייך בשגגת טומאה.

בא"ד "אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ"כ חוטא". כלומר, כל כך שיכריע את המצוה שמקיים בנזירותו.

ד"ה וחייבו. "שכר מצוה כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים". כלומר, דהאי חיוב ע"כ לא מדינא, דהא מצוות לאו ליהנות נתנו, ומדין היה פטור לגמרי, אלא שקנס חכמים הוא, שלא יגזול אדם מחבירו זכותו במצוה, וכיון שכן י"ל דהכי קבעו החכמים את השעור שכר מצוה כשכר מצוה וברכה.

בא"ד "דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס". וטעם זה מודה גם ר"י, דשאני רבן גמליאל שהיה בארץ ישראל. ולפי הפשט נראה דאף לטעמא דאמן מודה ר"י, דאפשר דבכסוי הדם לא היה בידו לענות אמן, משום דהמכסה אמר את הברכה בלחש, וכן איתא במהרש"א, וכיון דעניית אמן הוא באותה מצוה שחטף ממנו הוי כלא חטף כלל.