ביאור ראובן על בבא קמא קפא

גמ' "כנגד עינו". כלומר, הכה בכותל ולא נגע בגופו. ומסקינן דטעם הפטור הוי משום דהסנורות והחדשות לא באו מכח המכה אלא משום דהניזק נענע בעצמו את גופו מחמת הפחד, והמזיק לא הוי אלא גרמא בנזקין, אבל אם אחזו באופן שלא יכול להתנענע, א"כ ההיזק בא ודאי מחמת קול המכה, וחייב אפילו אם הכה כנגד אזנו ועינו.

"אבל בבגדו לא", כלומר, אינו חייב בבושת, משום דהוי כמו גרמא, אבל פשיטא דחייב על היזק בגדו אם נטנף, משום דעל בגדו הוי מזיק בידים. וכן פירש רש"י בראש מכילתין, גבי כיחו וניעו, "אי בהדי דאזלי קמזקי, שנפלו על השיראים וטנפום". אבל קשה, מאי שנא מפרע ראש האשה? וי"ל כיון דעל ידי זה נתגלה גופה הוי כמו שעשה מעשה בגופה, אע"פ שלא נגע אלא בבגדה.

"והעלית חרס". בבא מציעא יז: פירש ר"ת: דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים (ובלע"ז שעלס) ותחתיהן נמצאים המרגליות. ובהחובל נמי אמרינן, צללת במים אדירים והעלית בידך חרס". ולפי זה הכי פירושו: צללת במים אדירים לחזר אחרי מרגליות, אבל לא עלה בידך להעלות כי אם החרס.

רש"י ד"ה דקביל. "וכגון דלית ליה נכסי". ואם תאמר, כיון דלית ליה נכסי אפילו לא ברח נמי, ממה ישלם? ויש לאמר, אי לא ברח דיינינן ליה אפילו אי לית ליה ניכסי, וכשיהיה לו ישלם, אבל כשברח לא דיינינן ליה כשאין לו נכסים, דלמה ידונו אותו שלא בפניו, הרי אין לו לשלם עכשיו, וא"כ מוטב שידונוהו בפניו. אבל אם אית לו נכסים דנים אותו אפילו שלא בפניו, כיון דברח אחר קבלת עדים, וגובין לניזק מנכסי המזיק. אבל קשה, אם יש לו נכסים למה לא ידונוהו אפילו בדלא קבלו עוד עדים, הרי אמרינן לקמן קיב: בשלחו לו ולא בא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין? וי"ל דהיינו דוקא כשהיו עדיו חולים, כדאמר התם, אבל הכא הרי אפשר לחכות כשיחזור, דהא לר"ע קיימינן דאית ליה דלא בעינן שיהא שור המזיק קיים בשעת הדין לניזקין.

ד"ה ומשני מרידיא. "לא מענינן בדיניה לשהויי לרדיא". קשה, למה ליה למימר, משום דמענין, הרי אחר גמר דין הוא אסור בהנאה מטעם שור הנסקל, ודוחק לאמר דרש"י סבירא ליה כר"ת, דאינו אסור בהנאה אלא אם כן שחטו, דהא לעיל מא. פירש: "לאחר שנגמר דינו, דהכי משמע קרא, משבא שור לידי סקילה יסקל, ושוב לא יאכל את בשרו", משמע דסובר דמיד אחר גמר דין נאסר. ועוד דלעיל מה. פירש: "אינו מקדש דלא הוי ברשותא דמרא להקדיש". ושמא לרווחא דמילתא קאמר הכי, אפילו אי נימא אינו אסור קודם שחיטה. אי נמי דנקט ליה משום דבגמרא הזכיר סברא זו.

תוס' ד"ה זאת אומרת. "וי"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם וכו' ". נראה לי דהיינו טעמא, דקודם שגבה נזקו מוטל על ב"ד החוב לעשות לו דין לניזק, דהיינו לגבות לו נזקו, וכיון שכן משהים את השור בכדי שיגבה הניזק נזקו. ואע"ג דעליהם מוטל נמי החוב לדין את השור, מ"מ משהים את דינו, דבאופן זה יקיימו שניהם, בראשונה יגבו לניזק את נזקו ואחר כך ידינו את השור. אבל כיון שגבה ניזק את השור הרי אין מוטל עליהם שוב חוב זה, ואם כן עליהם עכשיו לצאת ידי החוב השני, דהיינו לדין את השור.

ד"ה לא משום. "אפי' כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו". פירוש דמשמע להו להתוספות דאחזו חייב משום דכיון דאחזו אינו יכול להבעית אנפשיה, וא"כ אפילו כנגד עינו נמי, אבל אפשר לפרש דאחזו חייב משום דכיון שכן עשה בו מעשה יותר גדול דהאחיזה גופה הוי מעשה, וכיון שכן י"ל דבעי תרתי אחיזה ועל אזנו.

בא"ד "אם אחזו". איני יודע מה קשה להו, דהך ברייתא אשמועינן איך הדין בלא אחזו, וסמך על הברייתא השניה דאשמועינן איך הדין באחזו.

בא"ד "והכה עד שיעשה בו מעשה וכו' ולא משום דאבעית אנפשיה". כלומר, ואע"ג דגבי מזיק חייב אפילו לא עשה בו מעשה בגופו, דהא אפילו סוס שצנף ושבר את הכלים חייב, וכ"ש אדם, מ"מ גבי עבד לא יצא בן חורין משום גזרת הכתוב. אבל מ"מ קשה, הא אף גבי מזיק כתיב "והכה איש את רעהו", ומ"מ חייב אפילו אם הזיק בקול, והיינו משום דקול הוי נמי מעשה (כמו שפירש הראב"ד) וקרינן ביה והכה, וא"כ אמאי ממעטינן כנגד אזנו ועינו, הרי הכהו בקול? אלא לאו שמע מינה משום דאמרינן איהו הוא דאבעית אנפשיה (או, כדבעי למימר משום דיש אומד לנזקין).

ד"ה חמשה. "זו היא גירסא נכונה". כלומר, אבל לא גרסינן נזק צער ובושת. אבל רפוי ושבת אין אומדין לפי הגירסא הזאת, אלא נותן לו אחר שיתרפא. וכן פירש רש"י. ומהכא משמע דצער ובושת אין אומדין לו כל מה שיצטער ויתבייש כל הזמן, אלא בשעת מכה, דאם לא כן, הוי ליה למימר דאף צער ובושת אומדין לו לזמן מאוחר. אבל מזה שאמר, דצער אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן שיקטעו לו בסם משמע דנותן כל הצער. אבל יש לאמר דהסם אינו מצילו אלא מצער בשעת קטיעה, אבל לא מצער שיהיה לו אחר כך. ולפי זה, אפילו לפי אומדנא זו אינו נותן אלא הצער שבשעת המכה.

בא"ד "וכן מוכיח בתוספתא", שהביא הכא.