ביאור ראובן על בבא קמא יז

גמ' "עד שלא החזיק בה". מפירוש רש"י דבבא מציעא (יד:) נראה דהכי מפרשי: "עד שלא החזיק בה", שלא עשה בה שום קנין, "יכול לחזור בה", וזהו מלתא דפשיטא אבל הרבותא היא, "דמשהחזיק בה אין יכול לחזור בה", דלא תימא דכיון שיש עליה עסיקין הרי היא בספק גזילה, והקנין הוא ספק קנין, וכיון שלא נתן לו עוד מעות הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראיה קמשמע לן, דהקנין הוא קנין ודאי, "דאמר דכיון דהוא שלא באחריות", אמר ליה חייתא דקטרא סברת וקבלת. אבל באחריות הוי ספק גזולה ומוציא מחבירו עליו הראיה. "ואיכא דאמרי דאפילו באחריות נמי", דבאחריות שנתן לו הוא רק שאם יטרפו ממנו ישלם לו. "ומאימתי הוי חזקה", מלתא אחריתי דקא משמע לן אביי דתיקון במצר מועיל אשדה, והיינו דפירש רש"י בבבא מציעא, "דייש אמיצרי, מתקן גבולי השדה ומגביהן".

"אפי' באחריות נמי". איכא למימר דבהא פליגי: ללשון ראשון האחריות הוי הבטחה שהשדה היא נקיה מכל ערעור ולפיכך כשנמצא עליה ערעור שיש בו ממש, המקח בטל. וללשון שני האחריות הוי רק תנאי שאם יטרפהו ממנו ישלם לו, והרי לא טרפו. ולפי זה אפשר לאוקמי אפילו כשנתן מעות, דלא כרש"י ותוספות. ובהכי ניחא טפי דהוי חדוש נמי ברישא, "עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה", וקמשמע לן דכסף לבדו אינו קונה.

"ושקיל פלגא בכספים בהדיה פשיטא", כלומר, בחדא מתיבתא הקשו, פשיטא? ולא סברו דאיכא למימר "אדרבה לאידך גיסא". ובמתיבתא השניה הקשו, אמאי? אבל מכל מקום קשה על מסדרי הגמרא שידעו שני הלשונות, אמאי לא ניחא להו לאוקמי מילתא דרב אסי בהא, דכיון דאיכא למימר לתרי גיסי א"כ ליכא למפרך לא פשיטא ולא אדרבה? וי"ל דמסדרי הגמרא סברו דכיון שהזכירו הראשונים (רב ושמואל ורב אסי) את דינם באחים שחלקו בקרקע דוקא, מסתמא סברו דבנטל אחד קרקע ואחד כספים פשיטא לחד גיסא.

"האי ברא והאי לאו ברא", וכן יכול להקשות, מאי שנא כספים דנקט? הא אי הוי שקיל שאר מטלטלין נמי הוי יהיב פלגא, ואם כן ליתני מטלטלין הרי הן כקרקע? ואפשר דמשום הכי אינו מתרץ להאי לישנא, דקא משמע לן דאינו יכול לאמר להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמנא מנאי.

"האחים שחלקו לקוחות". לקמן סט: מוכח דמאן דאית ליה "האחים שחלקו לקוחות הן" סבר דאין ברירה. פירוש, דאבי היתומים לא יכול להנחיל לכל אחד מהם החלק שנטל, לפי שבשעת מיתתו לא היה עוד ידוע איזה חלק יטול כל אחד מהם ואין אדם יכול להקנות דבר שבשעת הקנין אינו ידוע מה הוא. ולפי הסברא הזאת יש לכל אחד מן האחים זכות בכל חלק וחלק, כמו שהיה לאביהם זכות בכל החלקים, ולפיכך בשעת חלוקה צריך כל אחד לוותר על זכותו בחלקים האחרים בכדי שיבטלו האחרים על זכותם בחלקו הוא, והוויתור המשותף הזה נקרא מכירה או חליפין. והמכירה הזאת היא סתמא שלא באחריות, לפי שהאחריות היא זכות שהלוקח משאיר לו לעצמו בכסף שנתן וכשאדם מוותר על כל זכויותיו (בכדי שהשני יוותר גם הוא על כל זכויותיו) מוותר הוא ממילא גם על הזכות הזאת. זאת היא סברת שמואל. ורב סבר יש ברירה, דאדם יכול להקנות דבר שיהיה מבורר אחר הקנין מה הוא ולכן האב בעצמו הנחיל לכל אחד מהאחים חלקו הראוי לו. ופשיטא שהשדה שנטל הבעל חוב לא היה ראוי לשום אחד מן האחים וא"כ החלוקה היתה בטעות ובטלה.

"וכלוקח שלא באחריות דמי". י"ל דשמואל לטעמיה דאית ליה בב"מ (יד:) דבלוקח אמרינן אחריות לאו טעות סופר. אבל אנו פסקינן דאחריות טעות סופר אפילו בלוקח ומשום הכי אית ליה לרב אסי, ללשון שני, דכלוקח באחריות דמי, אע"פ שלא כתב ליה הכא אחריות.

רש"י ד"ה רב הונא אמר. "לא קשיא קראי דלעיל". דאי אמתניתין קאי הוי ליה למימר אמר רב הונא, ולא רב הונא אמר. והא דלא רמי ליה אביי ורבא לעיל מכסף ומיטב אלא ממיטב וסובין? משום דסמכו אתירוצו של רב הונא, אבל בסובין לא היה נראה להם תירוצו של רב הונא.

ד"ה בטלה. "וחוזרים וחולקים בשוה". ואפילו לרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה לא שייך הכא לאוקמי בחזקת מרא קמא דאם נאמר בטלה מחלוקתם אין כאן מרא קמא כלל. וכעין זה איתא ברשב"א ספ"ק דכתובות בשמעתא, דרוב ישראל ישראל, למאי הלכתא? להחזיר לו אבידה. ועיין בבכורות מח. בתוספות ד"ה, דאמר רב אסי.

תוס' ד"ה משהחזיק. "אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר". דהא במשנה שנויה כסף ושטר לפני חזקה. ואפשר לתרץ דנקט חזקה משום דבחזקה לבדה קנה, מה שאין כן בכסף ושטר, כדאיתא בקדושין.

בא"ד "שהולך סביב המצרים". לדידן לא קשי כל הני עיין מה שכתבנו בפירוש הגמ' ד"ה עד שלא החזיק בה.

בא"ד "או בשטר". וקרי ליה לשטר קנין גמור משום דהכא הוי כמוכר שדהו מפני רעתה.

בא"ד "ולימא ליה שקול ארעא בזוזך". כדאמר בשור שנגח את הפרה, אבל באמת לא דמי דהתם איירי במטלטלין דכל מילי מיטב הוא.

ד"ה רב הונא. "ור"ת אין סובר כן", משום דהלכתא כרב נחמן בדיני ומהגמרא משמע דרב נחמן הודה לרב הונא.

ד"ה וטרף. "שעשאו אפותיקי". ופירש הרא"ש דכתב לו אם ירצה לגבות מזה דוקא יגבה, אבל אם המלוה רוצה לגבות מנכסים אחרים יכול לגבות וא"כ כל הנכסים עומדים בספק ולפיכך אמר שמואל הכא דוויתר. אבל כשנטל אחד קרקע ואחד כספים, דבעל הכספים אינו עומד בספק כלל, לפי שמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אז "פשיטא דעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזיר על בעל הכספים", כדפירשו התוספות לעיל. ובזה מתורצת קושית המהר"ם.

ד"ה כיורשים. "ישלם לו מעות". כלומר, נמי מעות.

ד"ה רב אסי. "אי הוו כלקוחות באחריות", וא"ת אי הכי מספקא ליה הוי ליה לסלק דוקא במעות, כמו כל לוקח באחריות? י"ל דשאני הכא, דלא קבל מאחיו מעות כמו שאר מוכר באחריות.

ד"ה הלכך. "דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה". היינו ללשון ראשון, ומשום דהוי ספיקא דדינא.