ביאור ראובן על בבא קמא קעט

גמ' "הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד". כלומר, דתקנת אושא היתה רק שלא תוכל למכור אבל לא שלא תוכל להקדיש או לשחרר, משום דחכמים מתקנים כעין דאורייתא, כדאיתא בשנים אוחזין ד. וכיון דהקדש ושיחרור מוציאין מכל שעבוד דמחסר גוביינא הכי נמי מוציא משעבוד דתקנת חכמים, במקום דמיחסרא גוביינא. אבל פשיטא דאם רצו חכמים לתקן שעבודו באופן שלא תוכל אפילו להקדיש שיש בידים דהא הפקר בית דין הפקר. ועוד הוי אפשר להם לעשות דבעל למפרע הוא גובה.

"כמאן כרבי אלעזר". ואע"ג דגבי מכירה לא כתיב כספו מ"מ כיון שהשמיע לגו התורה גבי עבד שאם אינו מיוחד לו אין נותנים לו דין בעלות א"כ ילפינן במה מצינו דאף לענין מכירה אין נותנים לו דין בעלות אלא כשהדבר מיוחד לו. והתוספות כתבו דמכירה ילפינן משחרור דלקמן, דכתיב עבדו המיוחד לו, ומכירה דמי לשחרור. אבל קשה לי, איך ילפינן בין מדין יום או יומים ובין מדין ראשי אברים, הא חידוש הם ומחידוש לא ילפינן?

"משום ר' יוסי הגלילי מנה". עיין לעיל לו: בתוספות דבור המתחיל, "נותן לו סלע".

רש"י ד"ה הקדש. "מוסיף מלוה עוד דינר". כלומר, מוסיף מלוה להלואתו עוד דינר ובדינר הזה פודה הלוה את הנכסים ע"מ לשלם לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו. כן נראה מדברי רש"י בערכין, אע"פ שזהו נגד מה שהבינו התוספות בדברי רש"י, והיינו טעמא דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים, משום דלכל אדם יש בחפץ שלו שני זכויות: זכות להשתמש וזכות למסור לאחרים, וכששעבד את החפץ לאחר וויתר בזה את זכותו למסור לאחרים אבל לא וויתר עוד זכותו להשתמש דהא עד שלא גבה מותר לו להשתמש בחפצו, וקדושת הגוף הוי שמוש, שהוא עושה בו צורך נפשו, אבל קדושת דמים הוי רק מסירת זכות, דנותן מתנה להקדש.

תוס' ד"ה הקדש. "וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש". כלומר, דבקדושת דמים הוא האיסור משום דנתנו להקדש והוי בעלים של דבר, אלא דבבעלות של הדיוט הוי האיסור משום גזל ובבעלות של הקדש הוי האיסור משום מעילה, או הזיד במעילה, וכשנותן מתנה להקדש הוי כנותן מתנה לאחר, שאינו יכול ליתן מה שאינו שלו, דהיינו משעה שיש לו לבעל חוב הזכות לגבות. אבל בקדושת הגוף האיסור לא הוי משום בעלות, דהא אף כשהקדיש הוי שלו, "דקרוי עולתו של פלוני". וכיון דאין האיסור הוי משום בעלות א"כ אף כשהדבר עובר לבעל אחר נשאר באיסורו. וכאן כיון דאסור בהנאה אי אפשר לעבור כלל אצל בעלים, דאיסור הנאה אין מקבל בעלים וכן בן חורין אין מקבל עליו בעלים. והיינו דקאמרי בירושלמי, "לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד".

בא"ד "וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו". ואע"ג דמחובר אינו נאסר? הא אמרינן בע"ז מז: דלענין עבודה זרה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי.

בא"ד "בכלל הקדש הוא". משום דאיסור הקדש בא לו ע"י שהדבר הוא ברשות כזה שצריך לפרש ממנו וכן מת וע"ז. וקונמות הוי איסור כקרבן. אבל ליכא למימר משום דכולם הוו איסורי הנאה, דא"כ לא לתני חמץ.

ד"ה אלמוה. "דנאסר כי פרסוה אמיתנא". דפרסוה אמיתנא הוי מילתא דלא שכיח כל כך, ולא תיקנו רבנן.

ד"ה רבי מאיר. "מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי". נראה לי דהכי מחלקים: גבי שן ועין הרי השיחרור הוא משום קנסא, משום שלא נהג בעבדו כדבעי, וא"כ אי אפשר לקנוס את האשה שתאבד את עבדה במשך הזמן שיהיה שלה, דהרי היא לא עשתה כלום ולמה נקנס אותה? אבל גבי יום או יומים הוי טעמא משום שאי אפשר לחשוב לרוצח אדם שרודה את עבדו במכות שאינו מת תחת ידו, וכיון שכן, צריך להיות עבדו ושיצטרך לרדותו לעשות מלאכתו. ולכן הראשון הוי בדין יום או יומים, אבל השני שאינו צריך לרדותו למלאכה לא הוי בדין יום או יומים.

ד"ה כמאן. "אמאי איצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו". ובבבא בתרא פירשו דאף שיחרור יליף מדין יום או יומים, והא דקאמר עבדו המיוחד לו, גמרא קאמר לה דבעינן עבדו המיוחד לו אבל לא מהכא יליף, וצ"ע.

ד"ה איש. "וכן חציו עבד וחציו בן חורין". משמע דאפשר לפרש חצי עבד וחצי בן חורין נמי כפשוטו, דהיינו שהיה של שני שותפין ושיחררו האחד, כדפירש רש"י בגיטין מא. וא"ת הא אמרינן הכא דאינו יוצא בראשי אברים, ולפי פירוש התוספות אין האחד יכול נמי לשחררו, וא"כ עבד של שני שותפין היכי משכחת לה? וי"ל כגון שהיה אחד מן השותפין גר, דקנה את עצמו במיתת הגר, כדאיתא בקדושין כג. דגדול לכ"ע קנה עצמו בן חורין. ועוד נראה דדוקא בראשי אברים, משום דכתיב עבדו המיוחד לו, וכיון דראשי אברים הוי קנס לא ילפינן מקנסא. ואפילו למאן דיליף בגיטין מקנסא היינו דוקא היכא דליכא למילף ממונא לאידך גיסא, כמו הכא דאפשר למילף משותפין דעלמא.

בא"ד "ואין מעכב אלא גט שיחרור להיות מותר בבת חורין". וזהו דוחק גדול, אבל לפי הנראה אפשר לאוקמי בשותפין ממש ומ"מ לא הוי דומיא לשותפין בקרקע, דהתם יכולים לחלק ביניהם והוי כל חלק מיוחד לאחד מהם, אלא שכל אחד שואל את חלקו לשני ובענין זה משתמש כל אחד בכולו, אבל בעבד אינם יכולים לחלק, והשותפות היא רק שלכל אחד יש רק חלק בזכיות או תשמישי העבד, ולפיכך אינו מיוחד לכל אחד. ולפי זה ניחא הא דהביא דברי אמימר לפני הברייתא דחציו עבד, אע"ג דמכירה ילפינן משחרור כדאיתא בתוספות, מ"מ דאמימר דומה טפי לדברי ר' אלעזר בזה שבשניה הוי לאחד גוף ולאחד פירות, לאפוקי עבד של שני שותפין דהוו שותפין ממש. ועוד נראה דדוקא בראשי אברים שאינם חוזרים אינם יוצאים לכל אחד, אבל משתחררים או נמכרים על ידיהם, דאם לא כן, חצי עבד וחצי בן חורין היכי משכחת לה?