ביאור ראובן על בבא קמא קעח

בא"ד "ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים צ"ע". והתירוץ הזה הוא דחוק, דמנין לה משכנות או ערבות? ועיין מה שכתבנו בסוף פה:

גמ' "דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד". קשה לי מה מרויח הנחבל בזה שיקנה טובת הנאת כתובתה, שיוכל לקבל רק אם ימות בעלה, הלא כשימות יגבה כתובתה אע"פ שלא קנה, כדשנינו, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם? ואין לאמר דאפשר שתוציא מעות הכתובה קודם שיגבה ממנה הנחבל ולא יהיה לה מה לשלם, דהא מטעם שעבודא דר' נתן יכול להכריח את הבעל או את היורשים לשלם לו את הכתובה מיד. ועוד כיון דהשתא לא מוקי לה עוד כר"מ דמחייב מדינא דגרמי, כדמוכח מהתוספות ד"ה ואפילו מחלה, א"כ עוד יכול להפסיד מקנייתו במה שתמחול? ונראה לי דהכי קאמר: תמכור כתובתה בדבר מועט, כמו שהיתה מוכרת לאחרים, והנחבל ירויח בזה שיקבל את הכתובה בדבר מועט. ויש לו זכות על זה, כיון דהיא חייבת לו לשלם עתה בשביל החבלה ועתה הכתובה אינה שוה יותר מדבר מועט א"כ יש לו הזכות להפרע עכשיו לפי מה שהכתובה שוה עכשיו.

"זוזי הוא דאנסוה". כלומר, דאי לא היתה אנוסה הוי כמי שאמרה לא ניחא לי בתקנתא דרבנן דתקנו לי כתובה, התקנה לא היתה חל עליה, והכי אמרינן בכתובות נג. דהיכא דמחלה לבעלה הפסידו בניה כתובת בנין דכרין.

"דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". משום דהכי פסקינן הלכתא.

רש"י ד"ה סברוה. "דלא קני להם לגופייהו ממש". כלומר, דהתקנה היתה רק שהיא לא תוכל למכר או לשחרר אבל לא שהוא יוכל למכור או לשחרר.

תוס' ד"ה ואפי' מחלה. "יפסיד הכל". כלומר, למאן דלית ליה דינא דגרמי. ועיין במהרש"א.

בא"ד "כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו". נראה לי דהכי קאמר: כיון דעכשיו אין לו שום הפסד ולאחר זמן נמי לא הוי אלא ספק הפסד א"כ אין ב"ד מחויבים להצילו מספק הפסד כזה, דהא כל מה שב"ד עושה אפשר שתצא מזה הפסד, וא"כ כיון שהוא רוצה שתמכור לו בחבלתו, ויש לו מן הדין זכות בזה מוכרחים ב"ד לכפות אותה שתמכור לו. ואע"פ שכל עצמם של ב"ד הוא להציל אנשים מנזק.

ד"ה כגון. "וי"ל דהיא גורמת להפסיד לעצמה". וכן אם חבלתה ככתובתה יגבה כל כתובה אע"פ שתהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הרי היא גרמה לעצמה. ולפיכך מוקי לה כגון דנפיש כתובתה, דאי לא נפיש ליכא למימר לא הפסידה כתובתה דהא ודאי הפסידה.

ד"ה לא מפסיד. "אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא". דהא כתובת בתולה הוי נמי לרוב הפוסקים מדרבנן, ואעפ"כ כותבים בכתובה "מאן דחזי לכי מדאורייתא". ובזה הוא רוצה לאמר, שלא הוא מוסיף לה מדעתו, אלא שמחויב לתת לה. וכן הכונה הכא. והרא"ש בפ"ק דכתובות פירש הטעם, משום דזה מלמד שהוא צריך לתת לה מאתים זוז צורי, דכל כסף האמור בתורה הוא צורי. אבל הכא לא שייך האי טעמא. ואפשר משום דרגיל לכתוב מדאורייתא קרי לה הכי.

ד"ה אמר רבא. "ולפי שאין כ"כ פשוטה". כלומר, שאין כל כך פשוט דהברייתא איירי בכתובת בנין דכרין, אלא משום דקשה אהך גמרא תירצה רבא הכי.

ד"ה כך מוכרת. "מ"מ יכולה היא למכור". אי משום דבמכירה הוי כאילו כתבה לו התקבלתי, או משום דמכירה לא שכיח כל כך ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. והכי נמי פירשו רש"י ותוספות בכתובות נג: דמכירה לא שכיחא במחילה.

ד"ה מאי טעמא. "במכנסת שום". היינו נכסי צאן ברזל שצריכים לשום בשעה שהיא מכנסת לבעלה בכדי לידע מה שבעלה יהיה חייב לה כשיגרשנה, ודמי לנכסי צאן ברזל ככתובים בכתובתה. אבל נכסי מלוג אין צריכים לשום. משום שהיא נוטלת הנכסים כמו שהן.

בא"ד "כדאמר התם גבי איצטלא וכו' ". כלומר, וכי תימא שאני נכסי צאן ברזל לרב יהודה, דכיון שהיא יכולה ליטול אותם אפילו אם הבעל רוצה לסלקה בזוזי, א"כ יש לה זכות בם בעצמם, ואם ישחרר עבדי נכסי צאן ברזל הרי ודאי שיאבד את זכותה, ולפיכך אין לו כח לשחררם, וגם אין יוצאים בשן ועין לאיש. אבל באפותיקי, כיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי, הרי אין מאבד זכותו בודאי דשמא אפילו בלא שיחרור היה מסלקו בזוזי, ולפיכך הקדש מפקיע שעבודו ויסלקו בזוזי. ולפיכך מביא ראיה דאפילו לרב יהודה מפקיע הקצאה למת שעבודה על צאן ברזל, וכן שיחרור.