ביאור ראובן על בבא קמא קעז

גמ' "לימרו לה עדים מאי אפסדינך". קשה לי, היכי קאמר לימרו לה עדים מאי אפסדינך, הא פשיטא דאפסדוה, דבלא עדותם היתה גובה כתובתה אם נתארמלה או נתגרשה והם באו להפסידה שלא תגבה, ורצו להפסידה ספקה ובכן שפיר קאמרה הברייתא דצריכים לשום כמה היו רוצים לתת בעד ספקה, אע"פ שאם באה למכור עכשיו לא תוכל מפני שבעלה היה נוטל ממון זה בתורת פירות? לכן נראה מכאן דעדים זוממין אינם משלמים מה שעתידים להפסיד אלא מה שהפסידו כבר, משום דמה שעתידים להפסיד הוי גרמי. ואפילו אם נאמר דגרמי חייב מדאורייתא מ"מ הרי עדים זוממים חידוש הוא ואין בו אלא חידושו, דהיינו שהפסידו כבר בשעת עדותם. והיינו מה שפירש רש"י "ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד" כלומר, ולא בעתיד. ועי"ל דכיון דאינם מפסידים לה כלום כשתמכור א"כ ההפסד שבא לה על ידי העדים הוי בספק, שמא הבעל ימות ויהיה לה הפסד, שמא היא תמות ולא יהיה לה הפסד, ומספק אין העדים זוממים צריכים לשלם, דהמוציא מחברו עליו הראיה. תדע, דבתוספות ד"ה "אמר רב אידי בר אבין" מקשו אמאי ישלמו העדים לבעל טובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה שמא תמכור ולא ירשנה, הרי דהתוספות סוברים דמשום ספק שמא תמכור לא ישלמו.

"דאיכא רווח ביתא". קצת קשה, כיון דמה שמתהנית הוי רק רווח ביתא א"כ אמאי קתני בברייתא דישלמו לה כל מה שהיו רוצים ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה וכו' ישלמו לה רק הנאת רווח ביתא מממון זה. ושמא י"ל דבהאי רווח ביתא רצה לאמר, שבממון זה תובל לקנות לה בגדים או תכשיטים שהבעל לא היה קונה לה, וכיון שכן כל הרווח הוי שלה.

"ה"נ דלית לה". וא"ת כיון דהא דפגיעתה רעה הוי משום דלית לה, ואיש אי לית ליה נמי הוי פגיעתו רעה, א"כ לא הוי ליה למימר אשה פגיעתה רעה, אלא הוי ליה למימר עני פגיעתו רע? י"ל דסתם איש יש לו לשלם בעד תקלה, ואפילו אם אין לו עכשיו יש לו אחרי יום או יומים, דהא מעשה ידיו לעצמו, אבל סתם אשה, כיון דמעשה ידיה לבעלה אין לה מה לשלם בעד חבלתה.

"ומילי לא משתעבדא". כלומר, אין לו לנחבל על מה שיחול שעבודו. וקפריך, "אלמה לא?" יחול שעבודו על הזכות שיש לה? ומשני, דנגד זכותו שיש לה עליה להפרע ממנה יש לה זכות להפטר ממנו ע"י מחילה. וקפריך, ומה בכך, הוא ישתמש בזכותו והיא תשתמש בזכותה. ומשני, כל לגבי בעלה ודאי תמחול, ותפסיד את הלוקח, ומה לנו להציל את הנחבל מידי הפסד בכדי להביא בזה הפסד ללוקח.

רש"י ד"ה וחזר. "ועל כרחה היא מוכרתה". עיין מה שכתבנו בסוף העמוד הקודם.

תוס' ד"ה פירא. "היינו במילי דאתו מעלמא". כלומר, שלא בא מגוף הנכסים אלא שהנכסים גרמו שיבוא, והנכסים היו רק הסבה שעל ידם בא.

בא"ד "דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות". ונראה הטעם משום דכפל הוי כנכסים שקבלה בירושה, דהוי נכסי מלוג, שהבעל אוכל פירות אבל טובת הנאה נכסי צאן ברזל הוי כקרן שהוסר ממנו פירות, שהרי פירות אוכל הבעל, ולפיכך הוי לגמרי שלה, דהא הקרן שלה הוא. ומהרש"א פירש באופן דחוק.

בא"ד "דכל שכן גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה". דמה הולד דהוי דידיה, ככל פירי, הוי כפלו לאשה, כ"ש פרה דהוי דידה, דהוי כפלה לאשה. וא"ת, הא קאמר בגמ' פירי דפירי לא תקינו ליה רבנן, משמע דפירי תקינו ליה, וכפל דפרה לא הוי פירי דפירי? י"ל דכל דבר דאתי מעלמא קרי פירי דפירי, כיון דלא בא מגוף הפרה, אלא הפרה גרמה שיבוא ממקום אחר וא"כ אינו נובע מהקרן ולא הוי פירי דקרן. ובתוספות בכתובות פירשו בשם הריב"ן דהכי קאמר: "פירי דפירי דאתי מעלמא לא תקינו ליה, וכל שכן פירי דאתי מעלמא". אבל הלשון לא משמע כן.

ד"ה טעמא. "לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה". כלומר, אינה יודעת מה שהיא מקבלת, וכשמקנה את עצמה צריכה לדעת כל תנאי הקנין, והכתובה הוי אחד מתנאי הקנין, כדאמרינן בעלמא דכתובה הוי תנאי ב"ד.

בא"ד "ובסוף ביאה אין יכול לפחות". כלומר דכל הפוחת משמע, שבשעה שהוא כותב לה את הכתובה הוא כותב פחות, ובסוף ביאה כבר הכתובה נכתבה, ואפילו לא נכתבה הוי כנכתבה, םתנאי (?כתנאי) ב"ד, ואין לו כח כבר לשנות את הנעשה.

בא"ד "אי נמי מדנקט כל דייק". משמע בין שפיחת לה לפני החופה ובין בסוף ביאה, ובכל אופן בעילתו זנות משום דלא סמכה דעתה. וקשה לי, מה לנו אם לא סמכה דעתה בסוף ביאה, דהיינו אחר שנעשה כבר הקנין? ולפיכך נראה לי דהאי אי נמי לא בעי לאפוקי מתירוץ בתרא אלא מתירוץ קמא, דהיינו כל הפוחת משמע בין שיש לה ובין שאין לה, אבל מ"מ סוף ביאה לא משמע בלשון כל הפוחת, משום שאז הוא אינו יכול כבר לפחות.

ד"ה כל לגבי. "כיון דסבירא ליה דלא סמכה דעתה". כלומר, למה לו למימר דרבנן לית להו מעמד שלשתן במלוה, לימא דאית להו ומ"מ אינה מקודשת מן הטעם דלא סמכה דעתה, שמא ימחול, כדסבירא להו במלוה בשטר. אלא שמע מינה דמעמד שלשתן לא שייך האי טעמא, משום דאין יכול למחול כשהקנה במעמד שלשתן. והטעם משום דבמעמד שלשתן הרי הנפקד או המלוה משעבד את עצמו למקבל, וכיון דמעמד שלשתן הוי קנין הרי הוא ככתב לו שטר על שמו, דלא שייך טעמא שהשעבוד אינו יכול למכור, משום דהוא מוטל על הלוה.