ביאור ראובן על בבא קמא קעו

גמ' "דאתו לידי הבן". ואם תאמר, כי אתו לידי בן מאי מהני, הא בשעה שמכר לא הוי לו עוד והוי כמכר דבר שאינו שלו, דהוי כדבר שלא בא לעולם? י"ל כיון דהיה בידי האב לתת לו מתנה כזו, ולא אמרינן לא נתן לו כלום, א"כ יש לו איזו זכות בשדה, הזכות שהוא ירש ולא אחיו, והזכות הזאת הוא יכול להקנות.

"דידיה קא זבין". וא"ת נהי נמי דהיה לו לבן קנין הגוף והיה לו מה למכור, מ"מ פירות הרי לא היו לו ולא קבל מעולם, דהא מת בשעה שהפירות היו עוד לאב, וא"כ הפירות דלא היו לבן מעולם ולא יכול להקנות ללוקח יירשו יורשי האב? וי"ל דאף בחיי הבן היה לו כבר זכות בפירות השדה שיבואו אחר מיתת האב, כיון שכתב לו אחר מיתתו, דהא אחר מיתת האב היה נוטל את הפירות לא מחמת ירושה אלא מחמת קנין, והזכות הזאת מכר הבן ללוקח.

רש"י ד"ה הבעל מוציא. "והוא היה לוקח ראשון". כלומר, דבשעה שנשאה הוי כלוקח על תנאי, שאם תמות בחייו יהיה כלוקח מהשתא, ואם הוא ימות בחייה יהיה לו רק פירות. והיינו לפי המסקנא, דכך היתה תקנת אושא. אבל השתא סבר דהוי כלוקח משום שיש לו קנין פירות וכקנין הגוף דמי, ולכן אין לאשה בשדה שום זכות למכור, וכשמכרה הוי כמו שמכרה דבר שלא בא לעולם.

ד"ה הכותב. "אבל רב שמואל בר אבא וכו' ". וכתב הרש"ש על הדברים האחרונים האלה של רש"י, "לכאורה הדברים תמוהים ואך למותר". והיינו, כיון דאמרינן בעלמא קנית (?קנין) פירות כקנין הגוף דמי, א"כ הוי ר' אבא בעל הגוף, ולא אשתו, והיאך היתה יכולה להקנות את הגוף לר' שמואל בר אבא בנה אפילו אם היה ראוי ליורשה? אבל מ"מ יש לפרש דברי רש"י באופן זה: דקשה לו למה אמר רב יוסף "בשלמא אי תני איפכא הכותב נכסיו לאביו", לימא טפי, בשלמא אי תני הכותב נכסיו לאחר, ואז לא היה יכול אביי להקשות עליו, אטו אחר לא ירית? וניחא לו, דלהכי קאמר רב יוסף, אי תנא הכותב נכסיו לאביו משום דרוצה לדמותו לעובדא דר' שמואל בר אבא, שהיה יורש שני, אחרי ר' אבא, והכי נמי האב הוי יורש שני, אחר זרעו, ולפיכך קאמר, אבל ר' שמואל בר אבא, לא היה ראוי לירש, כלומר, ובזה הוא דומה להכותב נכסיו לאביו.

ד"ה באושא. "אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה". כלומר, דאם תמכור נכסי מלוג שלה בכדי להוציא ממנו זכותו לירש אותה, הרי ישנא אותה, ומשום שלום בית תקנו חכמים שלא תוכל למכור, כמו שהנכסים היו שלו משעת נשואין.

תוס' ד"ה הכי אמר. "והיאך מצא ידיו ורגליו". ביבמות עז: איתא: "לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש", ופירש שם רש"י, "כלומר, לא היה יכול לעמוד בדבריו". ולפי דבגיטין מח. נקטה הגמרא הך לישנא על הך סוגיא, "אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש", נקטו נמי בתוספות הך לישנא.

בא"ד "האחין שחלקו לקוחות הן". כלומר, ומחזירין זה לזה ביובל, כלקוחות, ואין להם בנחלה אלא קנין פירות עד היובל, וכיון דלא הוי כקנין הגוף אי אפשר להם להביא ביכורים, דהבאת ביכורים בעי קנין הגוף.

בא"ד "וקיימא לן דאין ברירה". כלומר, כיון דקיימא לן אין ברירה על כרחינו סבירא לן האחים שחלקו לקוחות הן, כדאיתא לעיל סט:

בא"ד "דירושה היא להם מאבותיהם", כלומר, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ.

ד"ה באושא. "לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי". דפשיטא דר' יוחנן לא פליג על הך עובדא דתקנת אושא, ולא אמר דלא היו דברים מעולם.

בא"ד "ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות". וכיון שכן, יש להם קנין בגוף הפירות ויש להם מחמת זה קנין בגוף הקרקע, אפילו כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיך.

ד"ה אמר. "דשמא היא תמכור ולא ירשנה". כלומר, כיון דיש לה זכות למכור הכל א"כ זכותו בכתובה הוא פחות, דלא יתנו לו כל כך כשיבוא למכור, דהלוקחים יחושו בין תמכור לגמרי, ומיהו קשה, הא אמרינן לקמן שאין נותנים לה למכור, וגם שום איש לא יהנה ממנה, משום דכל לגבי בעל ודאי מחלה? וי"ל דהיינו דוקא כשמכריחים לה למכור מחמת חבלה, ואין לה לעצמה כלום מזה, אבל כשמוכרת מרצונה אז ודאי לא תמחול. והיינו דכתב רש"י בסוף העמוד השני, "הואיל ועל כרחה היא מוכרתה". והתוס' תירצו באופן דחוק.

בא"ד "אין הלקוחות גובין מנה או מאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה". כלומר, דהא המנה או מאתים הוא נותן לה משלו, או משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה או משום שיהיה לה ממה להתפרנס לאחר מיתתו, וכיון שכן בלי מיתה או בלי גירושין אין לה כלום, אבל נכסי מלוג או צאן ברזל הרי שלה הן הנכסים אלא שיש לו זכות פירות או זכות להכניס ולהוציא, דס"ד דהוי כמו פירות, וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הדין נותן שיהיה לה כח למכור את הגוף, אי לאו תקנת אושא.