ביאור ראובן על בבא קמא קעה

גמ' "לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם". כלומר, מדכתיב על בנים ולא על בניהם משמע דאיירי באבות שהבנים אינם בניהם אלא בנים סתם. וכיון דאיירי קרא בפסול עדות, כדדרשי "על בנים" בסבת בנים, א"כ פסול עדות קאי נמי על האבות שאין להם יחס בנים. ועי"ל דעל הוי כמו "אל".

"איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים". כלומר דהא אין כאן יתור אלא שינוי לשון, וכיון דכתב ברישא כך אז להפך, אם היה כותב על בניהם היה שינוי לשון.

"כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות". אבל זה אי אי אפשר לאמר דאף גר פסול והא דתני לא יומתו אבות על בנים איידי דתני ובנים לא יומתו על אבות, דלא כתב רישא אטו סיפא דקרא, (ועיין מהרש"א).

רש"י ד"ה מגזלן. "אל תשת רשע דחמס עד". קצת קשה, הא הלכתא כאביי, דאפילו אוכל נבלות להכעיס, דלא הוי רשע דחמס, פסול לעדות, וא"כ אמאי קמפרש הכא רשע דחמס? וי"ל דנראה לרש"י דסוגיא דהכא קאי אליבא דכ"ע, מדקתני גזלן, ולא קתני רשע סתם, ולפיכך פירש הקרא באופן שיהיה פסול אף לרבא.

תוס' ד"ה יצא. "מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו". דקשה להו, הרי אף גר אין לו אחוה, דהא הוי כקטן שנולד ואחין, בין אלה שנתגיירו ובין אלה שנשארו בגיותן, לא הוי אחיו. לכן פירשו דקאי איוצא חלציו, דבניו של גר הוי אחים. וא"ת הא מקרא משמע דהאחוה קאי עליו ולא על יוצאי חלציו, דכתיב "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו?" י"ל דסברא למשדי אחוה דוקא איוצא חלציו, ולא על עצמו, דמה שיוצאי חלציו אינם קרוים אחים הוי משום דהוא הוי פגום, אבל מה שאחיו אינם אחים לו הוי משום שנתעלה, ולא משום פגמו.

ד"ה דכתיב. "הוציאני לחירות וכו' ומרחמי עלאי". משמע דעל עבד אינם מרחמים, והיינו מסתמא משום שאין מצוה כל כך לרחם על עבדים. אבל זו אינה ראיה שלמה, דאפשר לאמר, משום דטבע אנשים לשים אחריות עבד על אדוניו, ואומרים שאדוניו צריך לפרנסו ולפיכך אינם מרחמים עליו אע"פ שמחויבים לרחם עליו כמו על בן חורין.

בא"ד "מייתי התם פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא". כלומר, דלכ"ע ממעטינן עבדים אלא דהפלוגתא היא אם נמעטו נמי מאחין, והוי מעוט אחר מעוט לרבות חצי עבד וחצי בן חורין, או נמעטו מן בני ישראל.

ד"ה יהא. "אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד". כלומר, דלחורמא גמרינן כל ג"ש ולא להקל, וכיון דמן הדין הייתי אומר דעבד כשר לעדות, אי הוי גמרינן ג"ש דלפסל יהיה לגרע ממנו דיני ישראל, והיינו להקל. ועיין קידושין ג בתוספות ד"ה ואשה בפחות. ועיין לעיל ג. בתוס' ד"ה דומיא דרגל.

ד"ה שכן. "אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא". שהרי אין בה הפעולה הטובה שמילה פועלת באיש

ד"ה אלא. "מגזלן וחד מהנך". כלומר, מעבד, והכי דיינינן: מה עבד שפסול לבוא בקהל פסול לעדות אף פצוע דכא שפסול לבוא בקהל פסול לעדות, מה לעבד שאינו מחויב בכל המצוות, תאמר בפצוע דכא? גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו? עבד יוכיח, וחזר הדין.

ד"ה ועבד. "מ"מ אתי בק"ו". דקשה להו, למה לן למילף עבד בק"ו, הרי מגופיה דקרא ילפינן דעבד פסול לעדות כמו גר, דהא אף עבד הוא בן שאין לו יחס אבות.