ביאור ראובן על בבא קמא קעג

גמ' "המכה את אביו". עיין לעיל. ועתה מתחיל לחשוב את התנאים שבחיובי חמשה דברים: המכה את אביו ואת אמו חייב אם לא עשה בהם חבורה, אבל עשה בהם חבורה פטור; החובל ביום הכיפורים חייב אבל בשבת פטור. וכן כולהו.

"מצי מסר". והא דלא קאמר, דאי בעי למכרה לאמה מצי מכר, היינו משום דמיבעיא ליה אף בנערה, דלא מצי למכור אותה, אע"ג דאמר "החובל בבת קטנה", לאו דוקא קטנה, דהא דייק מהא דאיקני ליה רחמנא שבח נעורים, וכן לקמן קאמר, "מודה רב בשבת, דמעשה ידיה עד בגרות" משמע דאף בנערה איירי הכא.

רש"י ד"ה חייבין. "אלא שאין להם מה לשלם". ואע"ג דאף העני אין לו מה לשלם, ולא קתני, עבד ואשה ועני, היינו משום דבעבד ואשה רבותא קמ"ל דאף בעליהן פטורין, ומשום הכי תנא להו, אבל בעני אין שום רבותא דאינו משלם כשאין לו.

תוס' ד"ה חייבי (פו:) "התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע". דליכא למימר משום דלא צריך, דהא הוא נמי מגזרה שוה יליף.

בא"ד "ואביי הוה מוקי כרבי מאיר". דאית לו לוקה ומשלם, וכיון שכן, ליכא למימר לדידיה דחד מהני קראי אתא למלקות וממון, כדאזיל סוגיא דהתם, אלא מוקי חד קרא למיתה וממון ואידך קרא למיתה ומלקות, וכן מוקי להו אביי.

ד"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות. "משום דאין נהנה מן המאורות". ואע"ג דהאי טעמא שייך נמי למי שיושב בבית אפילה מ"מ המשנה לא איירי בזה, אלא בסומא ממש, דבזה לא היו פליגי רבנן אר' יהודה, דהא טעמייהו דרבנן משום דאף סומא יש לו הנאה מן המאורות, כר' יוסי, וזהו דוקא בסומא, אבל במי שאינו נהנה מן המאורות, כמו ביושב בבית אפילה, אין לו הנאה דר' יוסי, ואינו פורס.

בא"ד "דאע"ג דחייב מדרבנן אין פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן". והיינו דחיובא דקטן אינו עליו, אלא על הוריו. ולפיכך אינו מוציא אחרים, כמו סומא שלא ראה מימיו, דאינו מוציא אחרים, משום שהוא אינו חייב אפילו מדרבנן.

ד"ה בעבד. "בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל". קצת קשה, מה שייך שכבר זכה בו, הרי אינו הפקר, אלא של עבד. ומה שקנה עבד קנה רבו, לא שייך דהא העבד בעי לה לרפואה והוי כמו נתון לו ע"מ להתרפא. ונראה דהכי קאמר: שהרי יש לרב זכות בעבד להכותו בכדי להכריחו לעבודה, דהא כספו הוא, ואינו חייב אלא אם מת תחת ידו, דהיינו שלא חי יום שלם. ואם כן אינו שייך כאן דיני מזיק כלל, ולפיכך פטור בכל. וכן אומרים דשליח ב"ד פטור על הבושת. ואי אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה נמי פטור, גבי ההוא דמחיה בפנדא דמרא.

ד"ה כיון דאקני. "שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה". כלומר, דלפי פשוטו דהמימרא "שבח נעורים לאב" משמע דטעמא דהוא של אב הוי משום שהוא שבח נעורים, ומשום דמפיק מנעוריה בית אביה. וכאן רוצים התוספות לפרש דהמימרא שבח נעורים כולל איזה דברים שהם במקרה שבח נעורים ובכדי לא לחשב אותם כולם הוא קורא אותם לסימן שבח נעורים, וא"כ הטעם הוא לא משום דהוי שבח נעורים אלא לכל דבר ודבר יש טעם מיוחד, והיינו בקדושין משום דכתיב את בתי נתתי, ובמציאה משום איבה, וכן הלאה.