ביאור ראובן על בבא קמא קעב

גמ' "המבייש את הערום וכו' ". במשנה הזאת מתחיל למנות את התנאים וההגבלות בבושת, כי בבושת יש יותר הגבלות מבשאר ה' דברים, ובמשנה שאחר זו מונה את התנאים שבכל חמשה דברים, והיינו: המבייש את הערום חייב, אע"פ שאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש, ואע"פ שאינו חייב בכל ענין אלא כשגילהו הרוח. המבייש את הסומא חייב אע"פ שר' יהודה פוטר. המבייש את הישן חייב, אבל ישן שבייש פטור. נפל מן הגג פטור על הבושת. וא"ת מאי שנא דלא נקט הכא במתניתין ר' יהודה פוטר את הסומא מבושת, כדתנא במשנה דלקמן ר' יהודה פוטר בבושת על העבדים? וי"ל כדפירשו בתוספות דלקמן (ד"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו) שלבסוף חזר ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד, ולפיכך לא תנאו הכא דאיירי לענין בושת לבד.

"ערום בר בושת הוא". והוא הדין דהוי יכול להקשות אמתניתין, אלא המתין עד שהביא את הברייתא בכדי לפרש תרווייהו, ערום וכבית המרחץ. כן נראה לפרש לדברי רש"י. והתוספות פירשו דלא כרש"י.

"בית המרחץ בר בושת הוא". והא דלא מוקי בסוטרו, משום דבסוטרו איכא נמי צער, וביישו משמע בלא צערו.

"שביישו על גב הנהר". שהוא היה עדיין לבוש, וקמשמע לן דאע"פ דאחרים היו כבר ערומים מ"מ הוי לו בושת וחייב, מ"מ "אינו דומה".

"משום זילותא". כלומר, משום דגרם לו חסרון בכבודו או באישיותו, והוי כמו נזק.

"משום כיסופא דידיה". ומשום בושת משפחה ליכא לחייביה משום דהוי כגרמא, דהא לא עשה שום מעשה בבני המשפחה, או דילמא כיון דבייש אותו והוא הוי מבני המשפחה, הוי כמו שנגע במשפחה עצמה.

תוס' ד"ה ערום. "והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב", כלומר, דהא הכא לא קתני "ביישו ערום" שיהא משמע ביישו בעירום, וא"כ מאי קא מקשה, בית המרחץ בר בושת הוא? פשיטא דהוי בר בושת, ברקיקה. ותירצו, דמשמע להגמרא, דהאי ביישו בבית המרחץ קאי ארישא, דאותו הביוש דאיירי ביה ביישו בבית המרחץ.

ד"ה דאתא. "פטור כיון שזה אין מקפיד". כלומר, דלפירוש התוספות, דפירשו, דערום הוי בר בושת, קשה, למה ליה לאמר דאתא זיקא, אפילו הוא עצמו כרכינהו למאניה במקצת הוי בר בושת אם בא השני ודלינהו טפי (אבל לפירוש רש"י לא קשה דאם כרכינהו בעצמו לא הוי בר בושת) ותירצו, דאפילו לפירושם לא הוי בר בושת אלא כשביישו בענין אחר, אבל אם נתגלה בעצמו ובא השני וגילו טפי פטור. והא דאמרינן לקמן גבי פריעת ראש האשה דלקמן, דהתם לא היתה פרועה כשפרע אותה, אלא בזמן אחר פרעה היא כעצמה משום מעט שמן.

ד"ה ביישו. "ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' ". ואפשר לאמר דאינו רוצה לפשוט מאמוראים, אלא ממשנה או מברייתא.

בא"ד "דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא". כלומר, דאי משום בושת משפחה או משום זילותא הוי לן להשוות בכל הקטנים דין שוה, ואמאי קא מפליג רבי בקטן, דפעמים יש לו ופעמים אין לו? אבל אי נימא משום כיסופא דידיה ניחא, דקטן דמיכלם יש לו בושת וקטן דאינו מיכלם אין לו בושת.

ד"ה סומא. "דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור". פירוש, דהא טעמא דפטרינן בסומא הוא משום דגמרינן מעדים זוממין, דכי היכי דסומין פסולין לעדות הכי נמי פטורין על בושת. וכיון דעדים אינם פסולים כשהעידו על סומים, הבי נמי אינם פטורים על בושת, כשביישו סומים. וקשה, הלא עדים פסולים אף כשהעידו על סומים, דהא לר' יהודה סומא אינו בכלל דינים ומצוות? וי"ל כמו שפירש ר"י לקמן (ד"ה וכן) דכשפטר ר' יהודה את הסומא בכל המצוות הדר מגזרה שוה דעיניך, וא"כ לפי המסקנא סומא פטור מבושת מטעם דפטור בכל המצוות, דיליף מגלות, אבל כשבייש את הסומא חייב, משום דליכא טעם למיפטר. והתוספות עתה מפרשים לפי מאי דס"ד דר' יהודה מעיקרא, דאף אז היה מחייב את המבייש את הסומא.

ד"ה ואין מיעוט. "תימא לא ליכתוב שום מיעוט וכו' ". ועיין לעיל נד. בתוספות ד"ה "שה דאבידה", מה שתירצו בשם רבינו שמואל על הקושיא, למה לי פרט וכלל לרבות כל מילי, כיון דבכלל לבד היינו מרבים הכל. וכעין זה תירצו ביומא ס. על האי קושיא, דהיינו, אם לא היה מעוט אחר מעוט אפשר שהיינו מוצאים איזה סברה למעט.