ביאור ראובן על בבא קמא קע

גמ' "מאי ורפא ירפא". כלומר, דכפל לשון כזה מחזק את הפעולה, ולפיכך כל מה שיש לרבות נרבה.

"מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק". כלומר, כיון דכתבה התורה רבוי לרבות אף במקום נזק, משמע דבלא רבוי הוי אמינא דהא דחייבה תורה ה' דברים הוו דוקא שלא במקום נזק, והיכי משכחת להו?

"ד"ה דהדקיה באינדרונא ובטליה". קשה לי, מאי שנא מנעל ביתו ובטליה משכירות דפסקו בתוספות דלעיל (כ. ד"ה זה אין נהנה) דפטור מטעם גרמא? ואפשר דשאני להו להתוספות בין נזק לד' דברים, דהא בושת נמי דומה לגרמא, דהא מתבייש מדעתיה, ומ"מ חייב.

"כאילו הוא שומר קישואין". והא דלא משלם ליה כפועל בטל, כמו באבידה? י"ל משום דהכא כל אחד היה רוצה טפי בעבודה מהיות חולה, אבל התם דאיירי בברי פשיטא שהיה רוצה לפחות משכרו בכדי לנוח ועיין ברא"ש.

"כאילו הוא מטחינו". מפני שהוא סומא ואינו יכול לשבת ולטחן בעצמו קאמר מטחינו.

"דהא הוה ליה צער ובושת". כלומר, דבצער ובושת יש חילוק בין נצטער מכמה דברים ביחד לנצטער מכל דבר ודבר לחוד, דכשחותכים לו לאדם כמה אברים אין לו כל כך צער כמו שהיו חותכים היום אבר ולמחר אבר אחר. וכן בבושת. אבל בנזק וריפוי אין חילוק בין הכל ביחד לאבר אבר. ובתוספות פירשו בענין אחר.

"לא יהיב ליה ולא מידי". אלא נותן לו שבתו שבכל יום ויום, ואם מת בינתים פטור. אבל אם משלם לו בתורת נזק אז אין חילוק בין מת ללא מת, דהא נזק ממונא הוא ומשלם ליורשיו. והתוספות פירשו בדוחק.

תום' ד"ה רואין. "כאילו הוא חיגר שומר קישואין". כלומר, דבנקטעה רגלו משלם לו שבת כמו שמשלמים לשומר קשואים שהוא חיגר, שנוטל פחות משומר קשואים בריא.

ד"ה דכי מתפח. "כלומר בתחילה כשהיה בריא". דלפי פירוש רש"י קשה, היכי סליק אדעתא דתנא למימר דקיטע יוכל לדלות מים. ומיהא הלשון "דכי מתפח", משמע כפירוש רש"י.

ד"ה נהי דנזק. "ונראה לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת ורפוי דכל חדא וחדא וכו' ". וכן הוא לפירוש רש"י, מדקאמר, "אבל ריפוי לא, שלא נתרפא בינתים משמע דלבסוף כשנתרפא פשיטא שצריך לשלם לו בעד ריפוי זה. ובאמת כן נראה מגמרא גופא, דקאמר, "ריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה", משמע, אבל מכולהו יחד יהיב ליה ריפוי. ובאמת קשה היכי ס"ד דהתוספות לפרש הגמרא שאינו נותן לו שום ריפוי או צער ובושת? ונראה דדייקו מהא דאמר בגמרא, דהטעם שלא יתנו לו הוא משום "דיהיב ליה דמי כולו", ומשמע דהטעם הזה שייך לפטר אותו מכל הדברים דכיון שהוא נותן לו דמי כולו הוי לן לפוטרו מכל הדברים. אבל באמת נראה דהטעם הזה הוא רק לפוטרו מנזק ושבת דכל חדא וחדא, אבל מריפוי ידוע הטעם, והיינו משום שלא נתרפא בינתים, כדפירש רש"י, ובפרט הוא ניחא לגירסת התוספות, דגרסי ריפוי בהדי צער ובושת, וא"כ פשיטא דהטעם הוא רק לנזק ושבת.