ביאור ראובן על בבא קמא קסט

גמ' "אומדין כמה אדם רוצה ליתן". וכאן הרי יש לו צער אבוד ממון שהוא גם כן מתגדל בידי הרצון, ובזה הוא שוה לצער קטיעת היד שהוא מצייר בנפשו.

רש"י ד"ה רבי. "ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה". כלומר, דבכל כלל ופרט, הפרט מבאר את הכלל, דהכלל שהיה כתוב סתמא לא היה בו יותר ממה שמפורט בפרט, וא"כ לבן עזאי בכויה שהיה כתוב תחילה לא היה משמע אלא כויה שיש בה חבורה. אבל לרבי אינו כן, אלא שהיה כתוב תחילה סתם הוי משמע כל כויה, דהיינו סתמא דמשמעות דכויה.

ד"ה ידו. "ומחוברת בגידין צמותין". צמותין היינו יבשין, כמו צמתה ידו, כלומר, שאין בהן לחלוחית חיים וכח לעבודה.

ד"ה הא לא שקיל. "וכאן כבר נעשה מעשה". כלומר, דטבע האדם לצייר בנפשו את הצער יותר גדול מכפי שהוא באמת, משום שהרצון שלו הוא נגד זה. וכאן הרי כבר נעשה המעשה והצער שהיה לו לא היה אלא כפי מה שהוא באמת, דהיינו פחות מכפי מה שאדם מצייר אותו לכתחילה.

תוס' ד"ה לדמים. "שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי". כלומר, דאפשר לאמר דוקא שהנזק או הרפוי יפטר את הצער, משום דאין בו חסרון כיס ולא הוי בר תשלומין כל כך, ולפיכך איצטריך למכתב, "פצע תחת פצע" לרבוייה, אבל האיך היינו אומרים שלא ישלם מה שהחבורה יתירה על הכויה, דהיינו נזק או רפוי, דהוי טפי עיקר תשלומין.

בא"ד "לפי שמתגנה מחמת הרושם". ובושת לא הוי בשעת חבלה אלא לאחר חבלה, דבושת דבשעת חבלה אינו אלא כבושת דסטירת לחי וכדומה, שהמכה בהכאתו ביזה את המוכה לעיני כל, בהראותו שהמוכה אינו חשוב בעיניו, והבושת הזאת יש לו בין במכה שיש בה רושם ובין במכה שאין בה רושם. אבל במכה שיש בו רושם מצטער המוכה יותר בשעת חבלה, דהרושם מפחידו, ועוד שיודע שיתגנה אחר כך.