ביאור ראובן על בבא קמא טז

גמ' "גבו מבינונית וזיבורית". כלומר, דאי שייר אצלו חלק מבינונית וזיבורית הוה יכול לומר "לא בעינא בתקנתא דרבנן", אע"פ שחלק מבינונית וזיבורית מכר ללוקח שני, דכיון דהלוקח שני פטור לגמרי, מטעם "הנחתי לכם מקום לגבות ממנו", הוי כמי שאינו.

"אבל שייר בינונית דכוותיה", כלומר, דזהו רק במקום שהבינונית שהניח דומה להבינונית שקנה והלוקח הראשון היה יכול לדחותו אל הבינונית שהניח, אבל אם הבינונית שהניח היא רחוקה משאר שדותיו של הבעל חוב והבינונית שקנה, היא סמוכה, שהלוקח הראשון לא יכול להדחותו, מטעם מדת סדום, אז גם הלוקח השני אינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. זוהי סברת התוספות. ועיין מה שכתבנו הפשט לפי הסוגיא.

"הנחתי לך מקום לגבות ממנו". לפי פשט הסוגיא נראה הכי. שלשה טעמים הם: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. הראשון הוא טעם לגבות דוקא מהלוה עצמו מה שיש לו. השני והשלישי הם לגבות מלוקח הראשון שקנה כל השדות. ושני הטעמים הללו אינם מחמת תקנה אלא מחמת סברא, דאם לא כן, אם יהיה לאדם מאה שדות בינוניות וזיבוריות ויהיה לו רק ב"ח אחד לא יוכל למכור שום שדה, דהלוקח יתירא פן יטרף ממנו הב"ח. והסברא הזאת שייכא גם לגבי לוקח ראשון שקנה כל השדות מהלוה. ולפיכך הסברא נוטה שהלוקח השני יוכל לקנות בלי פחד, שדה שהב"ח אינו רגיל לגבות ממנה. והיינו טעמא דלהכי דייקי והיינו אפילו לא הניח כמותה אצל הלוקח הראשון. וכן הסברא נוטה שיוכל לקנות שדה שהב"ח רגיל לגבות ממנה אם הניח כמותה. והיינו הטעם השלישי. וזה שלא כדברי התוספות (ד"ה מצי).

רש"י ד"ה מאי. "בעינא בתקנתא דרבנן". כלומר, דבמקום שיש שני לקוחות, אין האחד יכול לומר לא בעינא בתקנתא דרבנן דהא התקנה היא לא רק בשבילו.

תוס' ד"ה בדיתמי. "חוזר וגובה מהן". החילוק הוא פשוט: דהתם איגלאי מלתא למפרע דהקרקע היה של אביהם. לאביי דאמר דמפרע הוא גובה, ולרבא אית ליה לבעל חוב בעצמו זכות בקרקע, מטעם שעבודא דר' נתן. אבל הכא הוי כמו שהלוקח נתן את הקרקע ליתומים במתנה, ופטורים מטעם שהניחו להם מקום לגבות ממנו.

ד"ה אבל. "א"כ נעלת דלת בפני לוין". ואע"ג דהראשון מכר לשני רק כל זכות שתבוא לידו והוא היה מוכרח לתת להבעל חוב מזיבורית טפי פורתא מכל מקום אינם מכריחים את הלוקח השני לתת לו מזיבורית משום שאי אפשר לטרף מלוקח אלא במקום שהלוקח פשע במה שקנה שעבודו של אחר, דאז אפשר לומר הלקוחות אפסידו אנפשייהו, אבל כאן שלא היה לו לדעת שהב"ח בוחר בזיבורית לא פשע הלוקח כלום ויכול לומר "להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזיא לך".

ד"ה מצי. "היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי". וטעם נעילת דלת אינו שייך הכא כיון דשני השדות הם שווים. וזוהי סברת התוספות.

ד"ה דינא. "בין פרוע בין מזויף". וכיון שכן מחייבינן ליה שבועה אם לא פרעו ולפיכך אין לפרש כמו שפירש רש"י, דנפקא מינה לענין שבועה.

בא"ד, "דנ"מ שעדיו של ב"ח וכו' ". כלומר, עדי קיום השטר, דעדים החתומים בשטר אם היו קרובים לראובן נעשה השטר בפסול והמלוה לא הוי מלוה בשטר ולא טרף ממשעבדי.