ביאור ראובן על בבא קמא קסח

גמ'. "אדם באדם דלא שכיחא". כלומר, דלא שכיחא שיחבלו כל כך שיהיה חייב לשלם נזק, דהיינו שיזיקו ראשי אברים, אבל שכיח שיחבלו כל כך עד שיהיה חייב לשלם בושת, דהיינו שיסטרו על הלחי, או שיתלשו שער, או שיבעטו, וכל הני דנשנה במשנה לענין בושת.

"ופגם". נראה דלא גרסינן לי', דאי פגם הוי שכיח ואיכא ביה נמי חסרון כיס, כנזק, וא"כ למה לא נגבה בבבל, וליכא למימר דלא חשבינן ליה חסרון כיס משום דאי אפשר למכור בת ישראל להנשא לעבד שיש לו לרבו קורת רוח ממנו, א"כ גם בנזק נימא הכי, דהא אין בן חורין נמכר בעבד, וכי תימא בנזק שייך בו חסרון כיס משום חסרון מלאכה, א"כ בפגם נמי יש חסרון כיס, דהא כתובת בעולה היא מנה וכתובת בתולה היא מאתים לפיכך נראה דלא גרסינן ליה.

"כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו". והא דאמרינן בסנהדרין דדייני בבל עדיפי מדייני ארץ ישראל, משום דבבבל נוטלין רשות מריש גלותא, דהוי שבט, ובא"י נוטלין רשות מנשיא, דלא הוי אלא היינו דוקא במידי דלא בעי מומחין, כמו הודאות והלואות, או שן ורגל, והתם עדיפי דייני בבל לענין דאם טעו לא ישלמו, ואפילו דנו בארץ ישראל, אבל דייני ארץ ישראל שדנו בבבל וטעו מבעיא ליה התם אם חייבים לשלם.

רש"י ד"ה מידי. "שלא תנעול דלת בפני לווין". כלומר, והכי נמי בנזקין, שיהיו נזהרין מלהזיק.

תוס' ד"ה קנסא. "לאו דווקא קנס וכו' ". דאי הוי קנס ממש לא היה קשה מידי מבושת, ולא היה צריך לתרץ "כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס".

ד"ה אי נמי. "וגזלות וחבלות". מחבלות לא קשה להו מידי, דהא אף הכא אמרינן דאדם באדם אין גובין בבבל, אלא משום דבסנהדרין מזכיר חבלות בהדי גזלות הזכירו אף הכא. אבל בסנהדרין מקשו נמי מחנא בישא אחבלות.

בא"ד "כדאמר בפרק קמא". קשה לי, למה לא הקשו מהכא גופא, דאמר "תשלום כפל ותשלום ארבעה וחמשה דקיצי נעביד שליחותייהו", משמע דבקרן של גנבה עבדינן שליחותייהו, והכא ליכא לתרץ בתפס, דא"כ אף בתשלום דכפל גובה. וליכא למימר דשאני גניבה מגזילה, דהא התוספות גופייהו מקשי מנרשאי גנב ספרא וההוא דגנב גלימא, וצ"ע.