ביאור ראובן על בבא קמא קסז

גמ' "משפט השוה לכולכם". קשה לי, מה הוכחה היא זו, הא אפילו אם נימא "עין תחת עין ממון", אם אין לו נמי אינו משלם, וא"כ לא הוי משפט השוה לכולכם? וי"ל דמ"מ ממון הרי נעשה חייב לו, וכשיהיה לו ישלם, אבל סומא שסימא אינו נעשה חייב כלל.

"מתחת אשר ענה יליף ליה". כלומר, תנא דמתניתין דמחייב ממון בעד חבלה.

"שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק". כלומר, דר' אליעזר לית ליה גזרה שוה דמכה מכה או תחת תחת, ואית ליה עין תחת עין ממש. אלא דעינו של מזיק אפשר לחשוב כפי שהיא ביחס אל המזיק עצמו, ואצלו היא עין ממש, שלא ימיר אותה בשום דמים שבעולם, או אפשר לחשוב אותה כפי שהיא ביחס לעולם, ולעולם היא רק ממון, דשמעון אינו מחשיב את ראובן יותר מן הממון שהוא יכול להוציא ממנו. אבל ראובן לעצמו אינו בתורת ממון, דכל אשר לו יתן בעד נפשו.

"לבר מנזק קאמינא". כלומר, דבראשונה אמר להם לשום ארבעה דברים דאפשר לשום אפילו בבן חורין, ושומת נזק הניח לבסוף, דצריכים לשום בשוק כעבד. והיינו דלא אמר אבוה דינוקא כלום כשאמר להם לשום ארבעה דברים.

"לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי". ולא דמי להא דאמרינן לקמן, דאי חבל בבנו קטן שסמוך על שולחנו אינו צריך לתת לו כלום, משום דהכא כבר זכה הינוקא בממון החבלה, והוי כשאר ממונו שאין לאב זכות בממון בניו אפילו הם סמוכים על שולחנו.

רש"י ד"ה ופטרינן. "או לפטור לגמרי". ואע"פ שזהו אינו משפט שוה לגמרי, מ"מ הוא משפט שוה בזה, שכל המסמא יהיה סומא, או בידים או ממילא.

ד"ה מאי עבדינן. "והכי אמרינן באלו הן הנשרפין". כלומר, וכיון דטריפה אי אפשר לקטל על פי עדים א"כ לא הוי כשלם דאפשר לקטל על פי עדים, ולא הוי משפט אחד לכולכם. ובזה מתורץ קושית הר"ע איגר בגליון הש"ס ובאלו הנשרפין אמרינן, דאם הרג בפני ב"ד נהרג. וקשה לי, דהא בדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה דיין, משום דכתיב "עד עמדו לפני העדה למשפט", ומשום דבעינן והצילו העדה, ודיין הרואה אינו יכול להציל, וכדאיתא לקמן צ: בתוספות ד"ה כגון שראוה.

תוס' ד"ה רב אשי. "ואין להוציא". כלומר, וסברי דאין להוציא וכו' ועיין לעיל ו: בתוספות ד"ה "שור רעהו".

ד"ה אלא. "דס"ל לרבי אליעזר דהוי ככופר וכו' אתה לוקח כופר וכו' ". אע"ג דאפשר לאמר דר"א יליף זה מקרא דכתיב "עין תחת עין", דמשמע עינו של מזיק, מ"מ אין סברא לאמר כן, דהממון בא להשלים החסרון דניזק.

ד"ה זילו. "דמכלמי ליה ומכלם". דקשה להו כיון דהוי ינוקא, הרי אין לו בושת, ואע"ג דכשיגדל יהיה לו בושת? על זה לא מחייב משום דגרמא בעלמא היא, כמו שפירש ר"י גבי צער, שאינו מחייב על הצער שבא לו אחר החבלה. ועיין כתובות לט. בתוספות ד"ה "צער דמאי".