ביאור ראובן על בבא קמא קנז

גמ' "וטבח ומכר ברשותם". לא זו, שהוציא מרשות הבעלים לחוץ אלא אף זו שהוציא מחוץ לרשות הבעלים והכניסם לרשותם, ולא זו ששנה רשות אלא אף זו דלא שנה הרשות מ"מ הוי גנבה, כיון שגנב חוץ מרשות הבעלים.

"כדרך שתיקנו משיכה". כלומר, דסבירא ליה כר' יוחנן דין תורה כסף קונה.

רש"י ד"ה פטור. "הגנב מכלום". בירושלמי איתא: "אמר ר' מנא, מאן דמר לי הדא מלתא אנא נסיב בנרייתא (אוליך כליו לבית המרחץ), מהו פטור? נפטר מחובו, או נפטר מגניבה?" ונראה לי דהשאלה היא אם הפירוש הוא כלשון ראשון של רש"י או כלשון שני. ובפני משה פירש דהשאלה היא אם נפטר הגנב מחובו או נפטר לשלם כפל לבעל. וזהו תימא, דאם נפרש נפטר הגנב מחובו כשמת ברשות בעלים, וא"כ ע"כ נפרש דחייב הגנב לבעל חובו כשמת חוץ מרשות בעלים, משום דאינו נחשב עוד לתשלומין, וזהו דבר שאי אפשר, דכשהחזיר בעל חוב כשהיתה עוד ברשות הבעלים קודם שגנבו הוי תשלומין וכשנתנו אחר שקנאו קצת לא יהיו תשלומין?

בא"ד "מאי חייב ופטור איכא, הפסיד ולא הפסיד מבעי ליה?" ושמא י"ל דהבהמה היתה שוה יותר מחמשה סלעים דפדיון, ויותר מחובו דבעל חוב ונתן ליה השאר בהלואה, ולפיכך שייך לשון חייב.

ד"ה תיקון. "שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך". משמע דרש"י מפרש דהבעיא היא אי משעת משיכה חייב השומר כדיניה, ושלא כתוספות. והא דאמרינן בגמרא, פרה במשיכה, היינו משום דפשטינן הכא דתקנו משיכה בשומרין ממתניתין דהשואל, דאמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב" נמי לא מצי למפשט, דאפשר שחייב משעה ששלחה אע"פ שלא יצאה עוד מרשות המשאיל.

תוס' ד"ה או שהוציאו, "וא"נ לחלק כלל בין קניית גנב שאין אלא להתחייב אונסין ולשאר קניות". כלומר, דבשאר קניות הקונה צריך לעשות מעשה המראה שהוא שלו, ולכן צריך להכניס ברשותו, או בסמטא שיש לו שם ד' אמות. אבל הגנב צריך רק לעשות מעשה גנבה, והיינו שיוצא מרשות הבעלים אפילו בר"ה.

בא"ד "כי היכי דדרשי' בגיטין ונתן בידה". כלומר, דמזה שדרשינן "גגו, חצרו וקרפיפו מניין", אין ראיה כל כך, דדוקא חצרו בעינן אבל לא בר"ה, דמצינו למימר דהא קמשמע לן, דאפילו הבהמה באה בעצמה לחצרו ונעל בפניה לגנבה נמי חייב, אבל הוציא בידו והוציאו מרשות הבעלים אפילו בר"ה חייב, אלא עיקר הראיה מזה דדרשינן בגנבה כמו בגיטין, ומשמע דגנבה דומיא דגיטין, והתם הרי בעינן רשותה.

בא"ד "ולא שייך כאן וכו' הלכה כרבינא ולקולא". דבממונא לא שייך קולא, דקולא לגנב תהיה חומרא לנגנב.

ד"ה נתנו. "אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמרא". כלומר, לפירוש התוספות דמפרשים דהבעיא היא אם יכול המשאיל לחזור בו, אבל פשיטא דהשואל חייב משעת משיכה, א"כ מאי ראיה מהא דחייב השומר משעת משיכה על פשיעתו?

בא"ד "דסבור שהוא שלו". קשה לי, הא אפילו סבור שהוא שלו מ"מ אינו יודע אם השליח יעבור, משום שבת, שאינו שוגג בזה, ואם כן אינו שוגג אפילו לטביחה אי הוי אמרינן גבי טביחה, אין שליח לדבר עבירה, וצ"ע.

בא"ד "כיון דליכא יתור". פירוש, דבשלמא אם הוי יתור קרא, כגון או לרבות השליח, תחת לרבות את השליח, לא הוי קשה דילמא הכא איירי במקום דאין עבירה לשליח, דא"כ למה לי יתורא, אבל כיון דלהאי תנא דיליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה, הרי ליכא יתורא, אלא דרש משום דמכירה לא אפשר אלא ע"י אחר אף טביחה נמי אפילו ע"י אחר, וא"כ נימא דהא ע"י היינו דוקא בדלא ידע השליח. ואפשר דאף מכירה רק בדלא ידע דומיא דטביחה, ואפילו הוי מקח טעות מ"מ חייב משום דשנה בחטא. ולי נראה להוכיח דאף בשהשליח לא ידע אינו נעשה שליח לדבר עבירה, דאם לא כן, לוקמי גבי בור של שני שותפין כשעשאו שליח שלא ידע שהוא ר"ה ואמרו לו זיל כרי לן. אבל תמוה לי על קושית התוספות, הא הכא לא מטעם שליחות מתחייב הגנב אלא משום שכיון שאינו יכול לחזור גבי השומר ממילא נעשה דבר גנוב. תדע, דאי מטעם שהשומר נעשה שלוחו, והוי כאילו הגנב משכו א"כ מאי ראיה מכאן דתקנו משיכה בשומרים?

ד"ה תקנו. "דאם לא כן מאימתי". כלומר, כיון דתנן בשואל חייב משעה ששלחה המשאיל ולא משעת מלאכה, א"כ פשיטא דמשעת משיכה, דמשעת משיכה עד שעת מלאכה ליכא מעשה אחר.

בא"ד "עד שיתחיל במלאכה". כלומר, כיון דכשקונה כל הבהמה צריך למשוך את הבהמה א"כ הכא, בשקונה את המלאכה צריך לעשות מעשה במלאכה עצמה.

בא"ד "ופשיט ליה ממתני' ". כלומר, וא"ת אם כן היכי פשיט ממתניתין, הא מתניתין בחייב מיירי ולא בחזרת המשאיל.

בא"ד "דהוה דחי הכי". כלומר, לא קשה ליה ממתניתין דשמע מינה דתקנו משיכה בשומרין, ומשעת משיכה לא מצי לחזור, דיכול לדחות כדדחי בגמרא מעיקרא, "לא גנב", וקמשמע לן דאפילו גנב מבית שומר חייב הגנב במשיכה, ולא אמרינן כיון דהבהמה אינה ברשות השומר לגמרי, א"כ ההוצאה מחצרם אינה גניבה, ונבעיא הכנסה לרשות הגנב, או תשמיש, או אפשר דלא שייך כלל גניבה לגביהם, ויפטר הגנב לגמרי, קמשמע לן.

בא"ד "כ"ש שאילה". דבמלוה קנה הלוה טפי את ההלואה משעת נתינה שהרי א"צ להחזיר המעות שנטל.