ביאור ראובן על בבא קמא קנב

גמ' "כל העומד לזרוק כזרוק דמי". וסברא היא, דהא אף בחולין השחיטה אינה מתרת לאדם דבר שאינו שלו, מ"מ כיון דהחסרון אינו בדבר הנאכל אלא באדם האוכל, ויש לו כח לקנות את הדבר ולהתירו, ולפיכך קרוי שחיטה ראויה והכא נמי לא שנא.

רש"י ד"ה תהי. "לרבין אליבא דר' יוחנן". נראה דצריך להיות לר"י בר אבין אליבא דר' יוחנן. והיינו שהוא מוקי שנשפך הדם, או אפשר דרש"י גרס רבין במקום רב דימי ורב דימי במקום רבין.

בא"ד "ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא". כלומר, כיון דמטבח טבח והכן גמר לה, א"כ תכף משעת שחיטה צריכה להיות כבר מוכן לאכול, כהתם.

ד"ה וכל העומד. "אבל בבעל מום מעיקרא מודה". עיין בפני יהושע שיגע להעמיד איך משכחת לה קדשים שחייב באחריות, שהרי בעל מום אי אפשר להקדיש למזבח, ולבדק הבית מאי שייך חייב באחריות, שהרי היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולי נראה לפרש "קדשים שחייב באחריות", היינו שהתנה בפירוש שאם יאבד ישלם להקדש אחר במקומן, ואע"פ שהקדישו לבדק הבית הרי חייב באחריותו והוי ליה גורם לממון. ושאינו חייב באחריות היינו שהקדישו סתם לבדק הבית.

תוס' ד"ה ור"ל "דלדידיה לא צריך למימר ר' שמעון קאי אמלתא אחריתי". אלא לדידיה קאי ר' שמעון אמתניתין דקתני, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר פטור מד' וה'. ואע"ג דהוי לפני יאוש ולא יצא מרשות הבעל, מ"מ פטור משום דהבעלים הקדישו ושל הקדש פטור, ועלה קאי ר' שמעון ואמר, דאם הבעלים הקדישו בקדשים שחייבים באחריות חייב הגנב כששחט והא דלא הוי שחיטה שאינה ראויה? מוקי לה ריש לקיש בשוחט בעלי מומין בחוץ.

ד"ה בשוחט. "ומשנשחטה אין יכולה לעמוד". וקודם שחיטה אי אפשר לאמר שנפדית, דאם כן חזרה קרן לבעלים קודם שחיטה ואינו מחייב ד' וה'. כן מצאתי בפ"י.

ד"ה והלא זריקה. "והכי איתא הגירסא בספרים וכו' ". כלומר, גם מכאן ראיה דהיכא דזרק לבסוף הוי שחיטה ראויה אע"ג דלא היה עומד לזרוק, דהא גבי אותו ואת בנו לא היה עומד לזרוק, ומ"מ אמרינן דדוקא מלקות אין באותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי התראת ספק, שמא לא יזרוק הדם, אבל איסורא דאותו ואת בנו איכא, ואותו ואת בנו אינו אסור רק בשחיטה, משמע דאף בשחיטת קדשים הוי לר' שמעון שחיטה ראויה והיינו משום דזרק לבסוף.

בא"ד "תיפוק ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר". איני מבין, הרובע ונרבע דממעט התם היינו אפילו על פי עד אחד או על פי בעלים, דהוי פסול רק לקרבן, אבל בחולין כשר, א"כ לא הוי שחיטה שאינה ראויה מחמת איסור אחר, אלא מחמת דהוי קדשים, ופסול דקדשים הרי אינו מבטל השחיטה כשהיתה בחוץ, מטעם גזרת הכתוב.

ד"ה והלא פדייה. "ומיהו לפר"ת וכו' ". אינני מבין, מאי קאמר דלר"ת ניחא, הא אף לר"ת קשה, דיכול לאוקמי כשקדם מומו להקדשו ואפשר לפדות אף לדידיה אפילו זמן רב אחר השחיטה. ושמא י"ל דסבירא ליה לר"ת דקדם מומו להקדשו ליכא לאוקמי, משום דא"כ לא הוי הקדש אלא לדמיו, ומדברי ר' שמעון דמחלק בין קדשים שחייב באחריותן לאינו חייב משמע דאיירי בקדשי מזבח.

בא"ד "וסתם דמלתא לא נודע לו שיהא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא". ותירוץ זה נראה דחוק קצת. דהא מ"מ למה תמה כל כך ר' אלעזר על ריש לקיש, הא אפשר לאוקמי בנודע ליה לגנב ופדה אותו. והיה נראה לפרש, דאי אפשר לפרש כשפדה אותו אחר שחיטה, דכיון מטעם הפדייה נעשה השחיטה ראויה למפרע, אע"פ שלא ידע עוד הטעם דכל העומד לפדות, אלא משום דחשבינן הפדייה כמו שהיתה קודם שחיטה, ובעלים יהיה פטור מלשלם להקדש אחר, א"כ הוי כמו חזרה קרן לבעלים, ואמאי יתחייב ד' וה'?

ד"ה כל העומד. "דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה". דליכא למימר דמשני קפריך, דשחיטת שני לא הוי שחיטה משום מחוסר זמן, וכדברי רש"י ברב המנונא דא"כ אמאי קשה ליה, אמאי פסול, הא הוה ליה להיות פסול משום מחוסר זמן.

בא"ד "הלא משעת שחיטה הוי מרוק דכל העומד ליזרק וכו' ", דהא ראשון דלא היה מחוסר זמן היה עומד לזרוק.

בא"ד "סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה". כלומר, דסבירא לן בסוגיא דשמעתין דמשעת שחיטה הוי כזרוק, ולפיכך הוי שחיטה ראויה. אבל ליכא למימר דסבירא לן דמשעת קבלה הוי כזרוק, אלא דמ"מ הוי שחיטה ראויה כיון דהוי כזרוק קודם זריקה ממש, זה אינו, דמאי נפקא לן אם הוי כזרוק בשעת זריקה או בשעת קבלת הדם בכוס, כיון דמ"מ הוי אחר זמן שחיטה, ובשעת שחיטה לא היה עוד ראוי. ועיין בתוספות דלקמן, ד"ה פרה מטמאה טומאת אוכלין, דמשמע שם דלכ"ע לא הוי כזרוק אלא משעת קבלת הדם בכוס, וצ"ע. ועיין עוד מה שתרצנו שם קושית התוספות באופן אחר.

בא"ד "הוי מצי למפרך לר' אושעיא", עיין פירושו במהרש"ל.

בא"ד "דהאיך ילקה דהא התראת ספק היא". קשה לי, מאי קא מקשה פשיטא דאין לוקה לר' שמעון משום דהוי התראת ספק, הא בהתראת ספק גופא איכא פלוגתא דאמוראי אי הוי התראה או לא, ופסקינן כר' יוחנן דהוי התראה, וא"כ מאי האי דפשיטא ליה דלא לקי משום התראת ספק? ושמא י"ל דהכי קאמר: למאן דאית ליה התראת ספק לא שמה התראה לא אתיא מתניתין כר' שמעון. ולפיכך קפריך, פשיטא, דלההוא מ"ד לא אתיא מתניתין כר' שמעון, ומאי קמשמע לן ר' אושעיא? ומשני דאתא לאשמועינן דשחיטת קדשים בלא זריקה לא הוי ראויה, אע"ג דמהני השחיטה שתועיל אחריה זריקה, מה שניחור אינו מהני.