ביאור ראובן על בבא קמא קנא

רש"י ד"ה דר' יוסי הגלילי. "אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו". וקשה לי, מה בכך אם אחר הטביחה הוי דהקדש הא כל הקדש הוי אחר ההקדש הקדש ומ"מ כיון שלפני ההקדש הוי דהדיוט מחייב אשעת הקדש, והכי נמי כיון דלפני הטביחה הוי דהדיוט ליחייב על הטביחה, אע"ג דהטביחה עושה אותה הקדש. לפיכך נראה, דהא דקאמר רש"י, "ולא נהירא" לרווחא דמילתא קאמר, דאפילו אחר השחיטה נמי לא הוי ממון הקדש לר' יוסי הגלילי.

ד"ה אמרי. "נפק מרשות מריהו קמא ונעשה זה שומר להקדש". כלומר, דקשה ליה, כיון דאמרינן דקדשים שחייב באחריותן לא הוי מכירה גמורה, דאכתי לא נפיק מרשותיה, א"כ לא הוי כאן שינוי רשות ולא יצא מרשות בעלים שהיה לפני ההקדש, וכיון שכן, אפשר לאמר דחייב גנב אטביחה משום דהוי עוד דבעלים וטבח של בעלים? וכי תימא דיצא מרשות בעלים בשנוי השם? הא נמי לא אפשר, דכיון דיצא מרשות בעלים קנייה הקדש ולא גנב, והכי נימא דהוי דגנב? לפיכך תירץ, דבאמת יצא מרשות בעלים לגמרי ובא לרשות הקדש לגמרי, והא דאמרינן דלר"ש נכנס ברשות גנב הוי מטעם אחר, דכיון דקבל עליו אחריות הוי עליו שומר להקדש ואם יגבה יפסיד, וממילא יש לו בו זכות, שהרי גורם הוא לו להפטר ממון.

ד"ה קדשים. "דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה' ". דליכא למימר דהא דאמר ר' שמעון חייב בד' וה' היינו במכרן, דהא קדשים תמימים ליכא במכירה ולאו עלייהו קאי ומכרו.

תוס' ד"ה תשלום. "צריך לומר נמי תשלום דכפל". דהקרן כבר הוציא הבעלים מן הגנב בזה שהקדיש והקדישו הקדש, והוי כמי שנתן לאחד מתנה ומתנתו מתנה. ולהקדש לא משלם הגנב אפילו הקרן, דכי יאכל פרט למזיק. ועיין ברש"י לקמן עח: בד"ה גנב פטר עצמו בכבש. ואפילו אם קבל עליו הבעל אחריות על הקדשו לא מחייב ליה הגנב אקרן שמפסיד הבעל, דהא הכא לאו אליבא דר' שמעון קיימינן.

ד"ה והשתא. "כדמשמע לעיל", דמהכא ליכא למשמע (דאע"ג דעסקינן הכא בקדשי מזבח ואמרינן דכשהקדיש הגנב הוי קדוש) דאפשר לאמר דמשום הכי הוי קדוש הכא משום דהוי שינוי השם.

ד"ה ורבי שמעון. "ואידך לאו דמרה קטבח". והכא ליכא לשנויי כגון ששחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ, דהא לא אסיק אדעתיה תירוצא דשוחט בפנים עד דתירץ רב דימי אמר ר' יוחנן הכי. וכיון דאסיק אדעתיה על דבר שחיטה בפנים אינו צריך כבר לדחק ולאוקמא במיעוט בפנים.

ד"ה שחיטה. "דבר העמדה והערכה היא". ואמרינן לקמן דכל העומד לפדות כפדוי דמי.

בא"ד "דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון". זה אינו אף מטעם זה, דהא לא נפסל אלא עד לאחר שחיטה (כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, דאליביה מקשינן) ומום הוא מקבל באמצע השחיטה.

בא"ד "אין משנה בשום מקום". כלומר, דאע"ג דבפ"ב דחולין כתוב סתמא "שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת הרי היא כחיה", ומשמע אפילו ישראל בטהורה, אבל זה אינה משנה בשום מקום, אלא לקוח מההיא דפרק העור והרוטב, והתם כתיב "ישראל בטמאה ונכרי בטהורה".

בא"ד "דהכא אליבא דר"ש קיימי". כלומר, לפיכך מתיישב אליבא דמאן דמפרש דישדאל בטהורה לא חשיב מפרכסת כחיה, דלר' שמעון אין פודין אלא חיה, אבל אליבא דרבנן אית ליה לריש לקיש דפודין אפילו מתה. אבל מ"מ קשה לריש לקיש, כיון דאית ליה דלרבנן פודין אפילו מתה כשהיא בעלת מום, אמאי לא משתמיט שום תנא שיסבור דאפשר לפדות אפילו כששחט תמימים בחוץ, משום דהשחיטה הרי הוי מום? וי"ל דמום אשר לא נעשה מחיים לא חשיב מום לפדות על ידו (דבדבר חי שייך מום ולא בדבר מת) וראיה מהא דאמר, "מתו תמימין יקברו" ואין פודין אע"פ שהמיתה הוי מום. ולפי זה מתורץ גם כן למאן דמפרש דמפרכסת הוי כחיה אפילו ישראל בטהורה.

ד"ה שלא לשם בעליהן. "וה"ה שלא לשמן". דקשה להו, למה הוא משנה ממה ששנוי בזבחים "כל הזבחים שנזבחו של לשמך, ותירצו דאחת היא, ולפי שהגנב מסתמא שחט שלא לשם בעלים, שהרי גנב מבעלים, לפיכך מזכיר שלא לשם בעלים.

בא"ד "וה"ה שלא לשמן". וכי תימא למה לא נקט לשון המשנה, דתני "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן"? י"ל משום דקאי הקושיא, "והרי חזרה קרן לבעלים", מתרץ ששחט שלא לשם בעלים.

בא"ד "שלא עלו לבעלים לשם חובה". והא דקאמר שלא לשם בעלים הכי קאמר, שלא שחט באופן שיהיה לשם בעלים.