ביאור ראובן על בבא קמא קנג

תוס' ד"ה פרה כו'. "דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה דמה". כלומר, דאי נימא שתועיל פדייה אף אחר הזאה, ובפדייה תצא לחולין, ותמצא שזרקו על המזבח דם של בהמת חולין, וזה אי אפשר.

בא"ד "דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל". וזהו נגד מה שפרשנו דלדידן אית לן דמשעת שחיטה הוי כזרוק. אבל נראה לתרץ קושית התוספות בענין אחר, דהא דאמרינן "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" היינו דוקא כשהזריקה באה להכשיר את הבהמה, וכיון שהזריקה איננה פעולה הנעשית בבהמה עצמה אלא בדמה, אמרינן דהבהמה הוכשרה על ידי השחיטה והזריקה היא תנאי שהתנה הכתוב שלא לאכול עד שיזרוק על המזבח, כמו שהתנה שלא נאכל גזל, וכיון דכשנשחטה הבהמה היה ראוי הדם להזרק א"כ נעשה כל המעשה המכשיר בבשר וזהו שחיטה ראויה. אבל הכא דהטעם דאין פודין אחר הזייה הוי משום דההזייה לא תהיה לבטלה, וכיון שכן, פודין קודם הזאה, דהא לא תהיה ההזאה לבטלה.

בא"ד "דחיבת הקודש מכשרתו ומשויה לה אוכלא". כלומר, דכיון דדין חובת הקודש איתרבי מוהבשר משום דאוכל הוי דבר חשוב, דכל מה שאדם אוכל צריך להיות טהור, ואף דבר קדש הוי דבר חשוב וצריך להיות טהור אע"פ שאינו אוכל.

בא"ד "לא יועיל חיבת הקדש לעשות האיסור כמותר". כלומר, דכיון דדין חיבת הקודש איתרבי מוהבשר לדבר שאינו אוכל, א"כ ניתן רק לדבר שאינו אוכל אבל לא לדבר שהוא אוכל. והא דמרבינן מוהבשר בשר שנטמא לפני זריקה, אע"ג דהוי אוכל? (והיינו לאביי דהתם) ותירצו דהתם הרי כתיב בכל קודש לא תגע, לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה, אלא משום דבעי למילף מטומאת הגוף, דהתם יליף הזהרה מעונש, י"ל דאית לן למילף טפי מרבוי דוהבשר, דהרי זה קרוב לוהבשר מעצים ולבונה.

בא"ד "אבל לא מהני לשאין אוכל וכו' ". והשתא לא הוה צריך לתירוצא דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיקבל הדם בכוס, שדחינו.

ד"ה פרה. "ומה שהזכיר נבילה". כלומר, דקאמר בסוף, "שאין נוגעין בנבלה אלא בבצק", הוי ליה למימר, שאין נוגעין בפרה, דהא הכא בפרה עסקינן. ותירצו משום דעלה דכריתות קאי, והתם איירי בנבלה.

בא"ד "נראה לר"י דלא דק". כלומר, דלא צריך ליגע במקום אחר, אלא טעמא מהא דנגע בנבלה עצמה שתחת הבצק.

בא"ד "מקבל טומאה מן התורה", כלומר אפילו מן התורה. והא דבעינן כביצה, היינו לטמא אחרים, כגון לפסל תרומה.