ביאור ראובן על בבא קמא קמט

גמ' "מבעי ליה לגנב עצמו כדתניא דבי חזקיה". ורב סבר, דגנב עצמו נפקא לן מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים, דכתיב גבי שומרים והכי איתא בברייתא דלעיל.

"שחזרו עדים לאחוריהם". כלומד, דלא באו עדים. וא"ת אם כן למה לי דתני "ראה עדים שממשמשים ובאים"? י"ל דהא קמשמע לן, דאפילו שהודה מחמת פחד עדים מ"מ ליכא לחייבו על הודאה כזו, כיון דסוף כל סוף לא באו עדים.

"אמר רבא וכו' ולא קא משני ליה". וצ"ל דרבא ידע דהא דאמר רב המנונא, "ואמר לא גנבתי" לאו דוקא אלא אפילו לא באו עדים כלל חייב במקום שלא בא לחייב את עצמו כלום בהודאתו, דאם לא כן לא קשה מר' גמליאל דהתם הרי לא באו עדים לפני הודאת ר' גמליאל.

"אינו משלם אלא הקרן". קצת קשה, היכי לתני גנב וטבח על פי עד אחד או עפ"ע אינו משלם אלא הקרן, דמשמע דעל פי עד אחד מוציאין ממונא? וצ"ל דהאי "לתני" הוי לאו דוקא, אלא כלומר, לתני גנב וטבח על פי עצמו ולא לתני כלל ע"פ עד אחד, דהא ע"פ עד אחד פשיטא דאינו משלם ממונא, וכדאקשי לעיל, וא"כ הא דתני ע"פ עד אחד אינו אלא הוי לדייק, דעל פי עצמו דהכא הוי דומיא דע"פ עד אחד, ועל פי עצמו דהכא הוי מקום שפטר עצמו מכלום, וא"כ אפשר לדייק מהכא דבמקום שפטר עצמו מכלום דוקא הוי דומיא דעד אחד.

רש"י ד"ה ולא שני ליה. "הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב". ואע"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, ולא קאמר דרב סבר הכי, מ"מ סבר רבא דלא מסתברא היא, דאם היתה מסתברא א"כ היה רב הונא מוקי מילתא דרב הכי.

תוס' ד"ה אמר. "דאמר התם אמרי בי רב, רב הונא", כלומר, בכל מקום שכתוב אמרי בי רב סתם, זה היה רב הונא שאמר.

בא"ד "ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו". ואע"ג דרב המנונא מסתברא קאמר, וא"כ אפשר להוכיח ממילתא דר' יוחנן דמסתברא כרב המנונא, אע"ג דרב לא אמר הכי, מ"מ נראה להו דהוכחה דרבא היא דלא מסתברא כרב המנונא, וכדפירשנו, ולפיכך מקשו דאין דרך.

בא"ד "שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת". לפי דברי התוספות הללו משמע, דהא דמפלגינן לרב בין חייב עצמו בהודאה לפטר עצמו מכלום הוי לכ"ע, אלא שרב הונא לא ידע לחלק. וקצת קשה מהא דאמרינן לעיל (יד:) גבי קנס דנזקין "הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור", והרי התם פוטר עצמו מכלום בהודאתו וא"כ אפילו למ"ד פטור התם לחייב. וכן פריך לעיל מ: "ולימא ליה אי תם הוי מודינא ומיפטרינא, ומפרשי התם התוספות דההיא פירכא הוי למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ודוחק לאמר דכל הני פירכי הוי רק לפי רב הונא דלא ידע לחלק, והיינו שלא לפי האמת.

בא"ד "אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב". ולפי פשוטו משמע כדברי התוספות דנתחלף להם המלה רב הונא בהמלה רב המנונא, לפי שהמלים דומות בהברתן. אבל לפי דברי רש"י קשה, למה יאמר שבי רב היינו רב המנונא, הרי היו לרב תלמידים יותר מובהקים מרב המנונא, כמו רב יהודה, רב כהנא, רב אסי, רב אדא בר אהבה ועוד, ורב המנונא לא נזכר כלל מתלמידי רב, אפילו אם נאמר שאין אותו רב המנונא שהיה תלמידו של רב חסדא. ולקמן קו. אשכחן רב המנונא תלמידו דרב.

בא"ד "היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא". קשה לי, הא לשון הגמרא בסנהדרין אינו מוכיח כן, דקאמר "אמרי בי רב" הוי בכל מקום רב הונא, וא"כ כשחזר ואמר, "אלא אימא רב המנונא" הוי ע"כ בכל מקום כשנזכר "אמרי בי רב" הוי רב המנונא, לפי פירוש רש"י ורשב"ם.