ביאור ראובן על בבא קמא קמח

גמ' "תיפוק בעינו ושינו". כלומר, כיון דאמרינן דסימא את עינו יוצא בעינו, ולא אמרינן שישלם לעבד מה שדמי העין יתירים על דמי השן, א"כ ע"כ אין מחלקינן בין חבלה גדולה לחבלה קטנה, וא"כ נימא דאף כשחבל בו חבלה גדולה של שן ועין יחד נמי יצא בחבלה זו. ומשני דתחת עינו מיותר לדרשה זו.

"וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו". נראה דהטעם הזה הוא לאו דוקא, דהא אפשר להוכיח דאין נהרגין מזה גופא דלוקים, וכיון דנלקה הרי הוא כאחיך, ואי אפשר לענש אותו שוב. והטעם דאין נהרגין הוי נמי משום דהוכחשו וסבירא ליה הכחשה לאו תחילת הזמה היא. וטעמא דלאו שניתן להזהרת מיתת ב"ד לא שייך הכא כל כך, משום דהכא הרי אין צריך הלאו למלקות, דמ"והצדיקו את הצדיק והיה אם בן הכות הרשע", נפקא. אלא נראה דנקט האי לישנא משום שהוא שגור בכל מקום ששייך לאמר אין מלקין משום דאיכא מיתה, נקטיה נמי הכא.

"וטבח ומכר על פי עד אחד". מעיקרא שנה לנו הדינים במקום שיש עדים בין הגנבה ובין הטביחה, ועתה הוא אומר, דמקום שיש כת אחת הוא חייב רק אם העידו על הגנבה אבל אם העידו על הטביחה בלי הגנבה פטור.

"על פי עד אחד פשיטא". כלומר, דעד אחד אינו מועיל אפילו בממונא והכא הרי דיני קנס בא לאשמועינן דחיוב טביחה ומכירה קנס הוא.

רש"י ד"ה מאי חזית. "בשלמא הזמה חדוש וגזרת הכתוב הוא, אבל הכחשה לאו חדוש, דכשתוסר גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא". והכי פירושו: הזמה דכתבה התורה שמאמינים את האחרונים היינו דוקא כשדברי האחרונים מסירים לא את דברי הראשונים אלא את עדותם, שמעידים שהראשונים לא היו יכולים להיות עדים מפני שלא היו במקום המעשה. והכחשה היא במקום שהאחרונים מסירים את דברי הראשונים, הם יודעים שלא היה כדברי הראשונים שאמרו ראובן הרג את שמעון במקום פלוני ובזמן פלוני, דהרי באותו זמן ראו את הנהרג חי, או היו עם ההורג במקום אחר.

ד"ה והיה שמח. "שהמשחרר עבדו עובר בעשה". דכתיב "לעולם בהם תעבודו". ונראה דהטעם הוא, משום דכיון דנשתחררו נעשה ממילא ישראל, ולא רצו להכניס גרים כאלה שלא ראו בהם רצון גמור לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, וכעין שאמרו "אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה". ולעשותו נכרי אחרי השיחרור פשיטא דאי אפשר, דמעלין ואין מורידין. ולפיכך אמרו מוטב שלא יקנו עבדים לגמרי, וכדאיתא בב"מ ברבא, שלא רצה לקנות עבד, משום "ויהיו עניים בני ביתך".

תוס' ד"ה הוה ליה. "חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד". ואין לוקין עליו. וכן הסברא נוטה, דהא טעמא דלוקין על כל לאו הוא דאמרינן דהלאו מיותר למלקות אבל כיון דמיבעיא ליה להזהרת מיתת ב"ד, דהא אין מיתה בלי הזהרה, א"כ אינו מיותר למלקות.

בא"ד "כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה", דאי נימא דילקה אף במקום שיכול לבא לידי חיוב מיתה, א"כ לא יקוים "כאשר זמם לעשות", בין אם ימיתום בין אם לא ימיתום.

בא"ד "מקרא אחרינא בפ"ק דמכות". מולא יוסיפו, ואם כן לא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דלהזהרה איכא קרא אחרינא.

בא"ד "דילפינן מלעשות", מ"אם לא תשמור לעשות וכו' והפלא ה' את מכותך", דכתיב בפרשת כי תבוא.

בא"ד "ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין". פירוש, דהתם איכא פלוגתא ב"מעידים אנו שהוא חייב מלקות, ונמצאו זוממים", דלר"מ לוקים שתי פעמים, אחת משום דעברו על "לא תענה", ואחת משום כאשר זמם, ולרבנן אינם לוקים אלא אחת. וכן, במעידים שפלוני חייב מאתים זוז, דלר"מ לוקים משום "לא תענה" וחייבים ממון משום כאשר זמם אבל לרבנן רק משלמי דמשום רשעה אחת וכו', וקפריך, ורבנן האי לא תענה מאי דריש בה? ומשנה, ההוא מבעיא ליה לאזהרת עדים זוממין, ולפי פשוטו הכי משמע, דלא תענה ניתן לאזהרה למקום שממיתים את העדים משום כאשר זמם, ולפיכך אינו מיותר למלקות, וא"כ לא לקי לרבנן אלאו דלא תענה. אבל זה אינו: חדא, דהא אמרינן דאלאו דלא תענה מלקין, משום דכתיב "והיה אם בן הכות הרשע". ועוד הא אמרינן דבעדות בן גרושה לוקין משום לא תענה, ואי לאו כדי רשעתו הוה אמרינן דבממון היו לוקים משום לא תענה ומשלמים, אלא הכי פירושו, דבמעידים שהוא חייב מלקות לוקה אחת, רק משום לא תענה, אבל לא משום כאשר זמם, דאין כאן הזהרה, כיון דלא תענה כבר אפקיה להזהרה למיתה ולמלקות. אבל פשיטא דהלאו דלא תענה מצי קאי להזהרה בין למיתה ובין למלקות, משום דעונש מיתה ועונש דמלקות כתיבי לחוד.

ד"ה כי אתא. "שיעידו שניהם בב"ד". כלומר, אחרי שהעיד האחד יבוא להעיד גם עם השני.