ביאור ראובן על בבא קמא קמז

בא"ד "ויכולין לומר לטובתו באנו". כלומר, דעדים זוממים אע"ג דאין צריכים התראה מ"מ צריכים אנו לדעת לבטח דזממו לחייב מה שאנו מחייבים אותם. ובכל עדות מוכרחים אנו לאמר דלחייבו באו, דאם לא, למה באו? אבל בעדי אשת איש, כיון דיש שם שני חובות, מיתה ואיסור על בעלה, יכולים לאמר דבאנו רק לאוסרה על בעלה ולפיכך פטורים ממיתה (ובאשת חבר מוקמינן לה דלא בעי התראה) והכא נמי יאמרו לטובתו באנו, לשחררו. וכי תימא, א"כ ישלמו דמי עבד לרב, כיון שזממו לעשות לו רע? י"ל דאהזמה לחוד בלי חיוב לא מחייבי, והכא הרי לא חייבו את הרב כלום כיון דבאמת העבד הוא בן חורין.

בא"ד "ויודעים הם שיבאו עדים". כלומר, וכי תימא מה הן מחייבים אותו הרי בלעדם נמי לא היה גובה בלי עדים, ויאמרו דלא ידעו שבאו עדים אחרי כן, כדאמרינן לעיל (כד:) "לימרו הנך קמאי מי הוי ידעינן דבתר ג' יומי אתי הנך ומיעדי ליה". י"ל דאי לא להפסיד את העבד באתם למה לכם להעיד כלל, כיון דהרב בעצמו מודה על דמי שינו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי, בדבר שאינו כבר קנס.

בא"ד "אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים". כלומר, כיון דאמרינן דע"כ שידעו שיבואו עדים דהפיל את שנו וסימא את עינו, דאל"כ למה להם להעיד כיון שהרב אומר כן, א"כ מאי האי דקמקשי בתר דמפיק ליה לחירות דמי עינו בעי שלומי ליה, כלומר, שיכולים לאמר לטובתו באנו? ותירצו דכיון דלא עמד בדין יכולים לאמר דלהוציאו לחירות באו, דהודאת הרב אינו מועיל להוציאו לחירות. וכיון שכן אין לנו לאמר שיבואו עדים אחרי כן.

בא"ד "שהעבד תובעו דמי עינו". וצריך לאמר, דהעבד תובעו בטענת שמא, שאינו זוכר, דאי בטענת ברי, הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור, משום דאחולי אחיל גביה, כמו "היו הנזקין שנים", דלעיל (לה:). גמ' "אלא דעמד בדין", וא"כ אף לאביי איירי בשלש כתות, ואפ"ה לא הוו המוזמים מוכחשים משום דלא ידענו מאלה שנגמר הדין על פיהם וא"כ לא בטלה אצלנו עדות המוזמים לפני שהוזמו.

תוס' ד"ה דאכתי. "לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס". כלומר, דבקנס אינו בא החיוב על ידי המעשה שעשה המחויב, אלא על ידי פסק בית דין, שצוותה התורה את בית דין שיטילו עליו חיוב, ולפיכך מודה בקנס בלא באו עדים אחר כך פטור לכ"ע, דבלא עדים אין כאן ב"ד, דב"ד הוו הדיינים והעדים יחד, והיינו דאמרינן, "אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו", דכשמרשיע את עצמו אין כאן אלקים.