ביאור ראובן על בבא קמא קמו

גמ' "משלמין דמי עין לעבד". כלומר, מה שדמי עין יתרים על דמי שן.

"ממאי מדסיפא במיפך והזמה". לכאורה קשה, מאי האי דמקשי ממאי, הא אביי לא קאמר אלא דדיוקא דרבא לאו דוקא, דאפשר לאוקמי נמי בדאפכינהו ואזמינהו, ולא למידק דהכחשה תחילת הזמה היא, ודיחוי בעלמא הוא דדחי, ולא עליו להוכיח, אלא על רבה דאמר, דעל כרחך בג' כתות ובהוכחשו לפני שהוזמו. וי"ל דהכי קפריך: דהא ע"כ אביי נמי מוקי בג' כתות, כרבא, כדאמרינן לקמן, דהמזימים העידו שכבר עמד בדין לפני שהעידו המוזמים, ואין חילוק בין אביי לרבא אלא בהא דאביי אוקמי נמי בדאפכינהו המזימים גם כן, אע"פ שההפכה אינה נזכרת בברייתא, ולהכי קפריך "ממאי" כיון דסוף סוף שלש כתות מוקמית לה, א"כ ל"ל הפכה, הלא בלא הפכה נמי מצי אתי, ופשיטא דכל כמה שאפשר לאוקמי הברייתא כפי שהיא שנויה בלי תיקון מוקמינן, דאם אפשר לתקן בלי צורך, אי אפשר יהיה להוכיח משום משנה או ברייתא שום דבר, דאפשר להגיה שלא תהיה הוכחה. ולפי זה למותר מה שפירש רש"י "דרישא לא ניחא ליה לאוקמי בב' כתות משום דקתני שהרי הרב אומר כן". וכן נראה, דהא עד השתא לא ידע עוד הך טעמא עד לבסוף. ולפי זה נמי ניחא מה שכתוב בגמרא מדסיפא במיפך והזמה, ולא תני מדסיפא בב' כדפירש רש"י, משום דאפילו השתא ידע דאביי מוקמי נמי בג' כתות.

רש"י ד"ה ה"ג "ולא גרסי' ותמורת שלמים", דכשאמר ותמורת שלמים יש מחלוקת בזה בין אביי ורבא מאי סבר ר"מ בזה.

תוס' ד"ה הרי זו. "דטעמא דר"מ וכו' ואח"כ תחול זו". קצת קשה בין לרבא בין לאביי דמפרשי טעמא דר"מ משום דדעתו של אדם וכו', א"כ אם נתכוין בתחילה על עולה ושלמים יחד יסבור לפי זה כר' יוסי ובמאי פליגי? וי"ל דהכי קאמר ר"מ כיון דבלשון זה דעתו של אדם או כאביי או כרבא, א"כ אפילו נתכוין לשניהם הוי דברים שבלב ואינם דברים.

ד"ה ונמלך. "נראה דכשמתכוין לכך וכו' ". כלומר, אפילו כשמתכוין לעשות תמורת שניהם עולה ושלמים, אבל הוציא מפיו שניהם זה אחר כדי דיבור של זה, כגון אמר היום תמורת עולה ולמחר אמר הרי זה תמורת שלמים, דאין חלים שניהם. ואע"ג דבתוך כדי דבור גדול חלים שניהם כשנתכוין לכך, ולר' יוסי הרי תוך כדי דבור גדול הוי כלאחר כדי דבור, מ"מ יש חילוק אף לר' יוסי תוך כדי דבור מאחר כדי דבור, דתוך כדי דבור מהני לפרש מה שהיה בכונתו אבל לאחר כדי דבור לא מהני אפילו לפרש, דדבריו מראים היפך מכונתו, וכונתו בטלה לגבי דבריו. וזהו מאי דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים. ובתוספות שאחר זה מדייקים דאפילו תוך כדי דבור גדול אינו מועיל לפרש דבריו, כיון דלר' יוסי תוך כדי דבור הוי כלאחר כדי דבור.

ד"ה תרי. "ואפילו לא נתכוין נמי", משום דהלשון מוכיח כן ולפיכך אפילו נמלך, ההמלכה הוי דברים שבלב ואינם דברים.

ד"ה אמר. "ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה". כלומר, אי הוי אמרינן דהאי אפכינהו ואזמינהו קאי ארישא, שהעדים המוזמים היו מעידים שחייב לשלם לו דמי שן, אז אפשר לאמר אפילו דאפכינהו תחילה, דכיון שהמוזמים אומרים שן, והמהפכים אומרים עין, ופסקינן שן, דיש בכלל עין, אם כן המוזמין אינם נעשים מוכחשים במה שהמזימים מהפכים את עדות המוזמים, ולכן אפשר שוב להזימם אפילו הפכום תחילה, ואפילו הכחשה לאו תחילת הזמה היא. אבל אי אביי קאי אסיפא, שהמוזמים מעידים לשלם דמי עין, אז הם נעשים מוכחשים בזה שהפכו המזימים עדותם, ולפיכך צריך לאמר לאו דוקא אפכינהו תחילה (מהרש"א).

בא"ד. "ונראה לר"י וכו' ". כלומר, ועוד, נראה לר"י, דאפילו לפי מאי דס"ד השתא לבני הישיבה, דסברו דרבא דייק מרישא, ואביי מתרץ דאין למידק מרישא משום דמיירי בדאפכינהו ואזמינהו, מ"מ אוקמי אביי הך רישא בשלש כתות, שהרי אי אפשר לאוקמי בשתי כתות משום דקתני, שהרי הרב אומר כן, ואפילו אי מיתוקמי בשלש כתות, ולא ידעו עדות דמרישא אי אפשר למידק משום דמציעאי לא הוי מוכחשים מ"מ אי אפשר למידק מכאן דהכחשה תחילת הזמה היא דאיירי שהמציעאי הזימו את הראשונים ולפיכך לא הוו מוכחשים על ידי הראשונים.

בא"ד "דהשתא לא איתכחשו מציעי כלל". כלומר, אפילו הכחשה כזו דמסקינן לקמן דלא הוי הכחשה וס"ד מעיקרא דהוי הכחשה, והיינו הכחשה דעין לגבי שן, דדינא כותייהו פסקינן.

בא"ד "אלא לפי שלא הוזכרו ראשונים בברייתא לא חש למיתני". והתירוץ הזה הוא דחוק כמובן. אבל אפשר לאמר דלא משלמי כלל לקמאי, דכיון דאפכינהו הוו קמאי מוכחשים קודם שהוזמו, ואביי אית ליה הכחשה לאו תחילת הזמה היא, וכיון דהוכחשו פטורים אפילו הוזמו אחרי כן על ידי מציעאי. ולפי זה ניחא הא דקאמר דאפכינהו קודם ואזמינהו דדוקא בכי האי גונא משלמי רק דמי עין לעבד, אבל אי הוי איפכא הוו משלמי נמי דמי עין לקמאי, והאי ואפכינהו ואזמינהו קאי רק אמציעאי אבל בתראי רק הזימו את האמצעים, וכן מסקו בתוספות. ולכל הפירושים קשה, אמאי נקט ואפכינהו תחילה?