ביאור ראובן על בבא קמא קמד

דש"י ד"ה משלמין. "כשהוזמו תחילה על הטביחה". דאי הוזמו על הגניבה תחילה הוו להו ממילא מוכחשים על הטביחה, דכיון דלא גנב הטביחה היתה בהיתר. ורש"י לטעמיה, דמפרש המשנה דתיקו אף אליבא דמאן דאית ליה, דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, ועדים שבטלה עדותם ואחר כך הוזמו אינם משלמים כאשר זמם, והפירוש הזה הוי כמאן דאמר דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל. אבל למאן דאמר למפרע הוא נפסל צריך לאוקמי כשהעידו על הגנבה והטביחה בבת אחת, דאי העידו תחילה על הגנבה ואחר כך על הטביחה, א"כ כיון דהוזמו על הגנבה איגלאי מילתא למפרע שבשעה שהעידו על הטביחה פסולים הוו, ואמאי משלמים כאשר זמם על הטביחה? וכיון שהעידו בבת אחת מוכרחים אנו לאמר דאף הזמה היתה בבת אחת (כדהוכיחו התוספות לקמן) דאם לא, הרי כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הטביחה, וכיון שהעידו בבת אחת, הווי לה עדות שבטלה מקצתה, ובטלה כולה. והיאך משלמים כשהעידו על הגנבה אחר כך? אם לא שנאמר, דאע"פ שבטלה תחילה עדות של גנבה מ"מ משלמים כשהוזמו אחרי כן, משום דהכחשה תחילת הזמה. ועיין לקמן בתוספות ד"ה "שהעידו בבת אחת והוזמו".

ד"ה והאחרונים. "וכי מיתזמי אמאי משלמי". והיינו לפי מה דפירש דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, דאין נראה לחלק בין בטלו מחמת עצמם לבטלו מחמת שהוזמו העדים האחרים.

ד"ה בטלה כל העדות. "שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו", והיינו לשיטתו.

תוס' ד"ה דאי ס"ד. "דאפי' קידש בו אין האשה מקודשת". נראה בעיני דהכי פירושו: דלכאורה קשה, אמאי נימא דאיסורי הנאה מדרבנן הוי שלו, הא כל דתיקון רבנן כעין דאורוייתא תיקון? וליכא למימר, דכיוון דמותר מדאורייתא לא דמי לאינו שלו, דהוה אסור נמי מדאורייתא מטעם גזל - זה אינו, דהא אפילו בדרבנן אסור מדאורייתא, מטעם לא תסור. ויש לחלק בין דאורייתא לדרבנן משני טעמים: האחד, כיון דאיסור מדרבנן אפשר להבטל על ידי ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין, א"כ באיסורי הנאה מדרבנן יש לו לאדם עוד זכות ספק וכח בדבר, שאפשר שהאיסור עוד יבטל, וכיון שיש לו כח בדבר הוי שלו. ולפי זה כל איסורי הנאה מדרבנן הוי שלו. הטעם השני, דכיון דהאיסור הוא רק מדרבנן ומדאורייתא הוי שלו, ואם קידש בו אשה הוי מקודשת ואסורה מדאורייתא, ואם מתקנת חכמים לא יהיה שלו יותר על ידי זה איסור דאורייתא, ודבר זה אין ברצון חכמים לעשות ולפיכך תקנו חכמים את תקנתם שלא יועיל נגד איסור דאורייתא וכיון שכן יש לו עוד כחות בדבר והוי שלו. ולפי זה, אם אסרו חכמים עליו כל ההנאות אפילו לבטל את הקידושין, אז הוי אינו שלו אפילו באיסורא דרבנן.

ד"ה אין לך. "ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא". ולי נראה דמיגו כזה לא הוי מיגו, דשמא מתיראים לפסלם בגזלנותא, דב"ד יחקרו את הדבר וישאלו במקום שאומרים שגזל.

בא"ד "דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפי' היו בפנינו". וזהו דוחק קצת, דהא פסולי עדות סתם קתני, ולפיכך נראה, דהכא לא יהיו נאמנים טפי במה שיפסלום בגזלנותא, דטעמא דנאמנים כשפוסלים את העדים בגזלנותא הוי משום דההוא עדות אחריתא הוי עדות על האנשים, ולא על הממון, ועל האנשים לא הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו עדות על עצמם כי אם בעלי דינין, אבל הכא כשמתו אין עדותן עדות על האנשים, דהא אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם כן עדותן הוי רק על השטר, דהיינו על הממון, ועל הממון הוו תרי לגבי תרי, דהראשונים לא הוו הכא בעלי דברים.